צבי גורן יצא אבל וחפוי ראש מארבע ההצחקות הנמתחות של המקצרון הראשון
אשראי מבוזבז
בדברי הפתיחה שקדמו להצגות הצביע שלום שמואלוב, המנהל האמנותי של פסטיבל תיאטרון קצר מה שנראה בעיניו כחשיבות, ההישגיות והמיוחדות של שבעה המחזות הקצרים שנבחרו לפסטיבל המתקיים כבר 11 שנים. ראשית, הפעם הם קצרים במיוחד – בין 12 ל-15 דקות כל אחד – וזה אומר "כתיבה הדורשת מהיוצר תמצות, דיוק, ליטוש והקפדה על הפרטים הקטנים ביותר", כפי שזה מנוסח בבהירות רבה בברכתו המופיעה בתכנייה. שנית, לדבריו, “כשעם ישראל מיטמטם מדי ערב בצפייה בטלוויזיה באנשים שלא עושים כלום, מתגברת תחושת אבדן המשמעות והגבולות בין טוב לרע, עיקר וטפל מיטשטשים.” ובנוסף, הוא מצביע גם על כך שארבעה מהכותבים הם תסריטאים המנסים את כוחם בכתיבה לתיאטרון, ו"בכך מגשים הפסטיבל את אחת ממטרותיו: לעודד כותבים מתחומים שונים לכתוב לתיאטרון".
ארבעת המחזות הקצרים שהוצגו במסגרת המקצרון הראשון הם במיטבם הוכחה ברורה שגם מחזאים עם יומרה של כתיבה לתיאטרון יכולים לתרום להיטמטמות נוסח הטלוויזיה, וכי גם המארגנים היקרים נפגעו בווירוס שאינו מבחין בין עיקר לטפל. הטפל היה תפל, המפתיע לכאורה היה צפוי, וההומור היה שחוק. כל אחד מארבעת המערכונים היה ארוך פי שתיים לפחות מכפי שהיה יכול להיות אם היה משתבץ בערב הווי ובידור כלשהו, וספק אם היה נכנס למופע איכות נוסח "ציפורלה" בימינו, או של הגשש החיוור, גם בשנים האחרונות לקיומו, ואני מטיל ספק אם היה מצליח להשתבץ בתכניות הסאטירה האיכותיות של הטלוויזיה. אף אחד מהארבעה של המקצרון הראשון לא היה מחזה סגור שאומר בקיצור כל מה שצריך להיאמר. אף אחד מהם לא אמר משהו שמעניין לשמוע אותו. זה הודגש בסיוע נדיב של במאים ושחקנים שעשו כמיטב יכולתם לכסות על ערוות הסקצ`ים, או המהתלות שנמתחו כמסטיק לעוע.
הבעיה מתחילה אולי בשאלה מי באמת צריך מחזות קצרים, ואפילו יהיו איכותיים? התשובה המעשית על כך היא בשאלה האחרת: כמה מחזות קצרים שהועלו בעשרת הפסטיבלים שקדמו נותרו בחיים, זכו להופעות נוספות (אפילו בצוותא) ומהווים, כדברי משה טנא, מנהל מרכז התרבות הגאה הזה "אחת ההוכחות לכך שיש בארצנו הקשה יצירה אדירה, שרק צריך לתת לה הזדמנות לעלות את המילים על הבמה". התשובה על השאלה השנייה היא ששום דבר לא נשאר, אף מחזה קצר ואפילו הטוב בהם לא היה אדיר, הכל התפזר לכל רוח ונשכח, או במקרה הטוב זכה לעיבוד נוסף, למתיחה נוספת והתייצב כמחזה במערכה אחת שאורכה מתקרב איכשהו לשעה.
והשאלה הגדולה שעולה בי בעקבות הצפייה במקצרון הראשון היא ביחס לנדיבות המיוחדת של עיריית תל אביב שהגדילה השנה את הסיוע לפסטיבל, אף כי הפעם מועלים בו רק שבעה מערכונים (ואני שב ומדגיש כי כל ההתייחסות שלי נובעת רק מהצפייה בארבעה מהם), ובתפאורה יעילה ומינימליסטית של אפרת ערבות. גם כשאני מברך על כל נדיבות תקציבית ציבורית שנועדה לסייע לטיפוח התרבות אני רוצה לדעת שהיא ניתנת על פי קריטריונים, וכאלה שמצדיקים את הענקתה. הפעם נדמה לי שהקריטריונים היחידים הם הסלבריטאיות של קיום פסטיבל – והעובדה שהוא נערך בצוותא.
מצטער, חברים בעירייה ובצוותא, אבל במקצרון 1 זריתם לרוח את האשראי, זה שנתתם וזה שניתן לכם.
18/12/2008
:תאריך יצירה
|