פסטיבלים - כל החיים לפניו

ליא קניג ואושרי כהן כמאדאם רוזה והנער מומו בעיבוד בימתי לרומן הנפלא של רומן גארי

של מי הילד הזה?

מהי זהותו של אדם היא אחת משני הנושאים המשותפים לתוכנו של הרומן "כל החיים לפניו" ולשאלת זהותו של המחבר של הרומן שפורסם תחילה תחת הפסבדונים "אמיל אז`אר" ומאוחר יותר התברר כי אינו אלא הסופר הצרפתי-יהודי רומן גארי. פרשת זהותו של אז`אר-גארי כוללת גם את הנושא המשותף האחר – הצורך להתחבא, להסתתר מפני אויב, אמיתי או מדומה. ומעל לאלה מרחפת ההכרה כי האהבה היא המפתח לקיום האנושי.

המספר של עלילת הרומן הכתוב בגוף ראשון הוא מומו, נער ממוצא אלג`יראי, שגדל בביתה העלוב של מאדאם רוזה, יהודיה ניצולת אושוויץ שלפני המלחמה הייתה זונה מבוקשת בפריז עד שבעלה הסגיר אותה למשתפי הפעולה עם הנאצים. אחרי המלחמה חזרה לפריז והחלה לאסוף אל ביתה ילדים עזובים של זונות, כשהיא מגדלת אותם כל אחד על פי דת אמו, או אביו כפי שהיה במקרה של מומו, האהוב בילדים שגידלה והאחרון שנותר אצלה. היא מסתירה מפניו את גילו האמיתי מחשש שיעזוב אותה, היא מסתירה מפניו עובדות שונות על עצמה, ויחד עם זאת היא מרעיפה עליו אהבה של אם יהודייה כמו שצריך. שפתם מתובלת יידיש וערבית, ומאחר שהוא מוסלמי דאגה למול אותו ולהאכיל אותו בשר כשר. בשתי העובדות האלה היא תשתמש כשלפתע פתאום יצוץ בביתם אביו, שהשתחרר מבית חולים פסיכיאטרי, ותמנע את החזרתו לידיו כפי שהתחייבה בעבר. על כל האהבה שהיא עוטפת אותו מומו גומל לה כבן מסור כאשר בריאותה מתרופפת עד מותה בזרועותיו.

הרומן עובד בשעתו על ידי הבמאי הישראלי משה מזרחי לסרט בכיכובה של סימון סיניורה שזכה לא רק לאוסקר כסרט הזר של אותה שנה, אלא גם למחמאה מפתיעה של גארי, שבאותה עת עדיין לא זיהה עצמו כמחבר הרומן. את הצעד הזה הוא שמר לימים שיבואו אחרי התאבדותו הטרגית.

המחזה המוצג עתה בהבימה הוא עיבוד סביר של קסבייה ז`אייאר, בתרגום קולח וחי מאוד של דורי פרנס. בהצגה, שביים איציק ויינגרטן, המערכה הראשונה הבנויה כשרשרת אפיזודות מדגישה בעיקר את צד ההומור המיוחד של הסיפור ושל יחסי מומו ורוזה. פה ושם מציצים במערכה הזאת נושאים רציניים וכואבים, שיתפתחו טוב ובמידה רבה יותר של רגישות במערכה השנייה. העלילה של החלק השני כבר ממוקדת יותר בעיצוב הקשר העמוק בין מומו ורוזה.

אז גם מגיעים שיאי המשחק של ליא קניג כמאדאם רוזה ושל אושרי כהן כמומו, בבימויו הרגיש של ויינגרטן, שנזהר מאוד שלא לגלוש לעבר קומיות מוגזמת במערכה הראשונה או לרגשנות מלודרמטית במערכה השנייה. לפיכך קניג חושפת בעדינות את ההומור היהודי העמוק שלה במערכה הראשונה, וברכות נוגעת ללב את הכאב והצלקות של העבר. במערכה השנייה היא כבר חושפת פן מיוחד של כשרונה כשהיא מעצבת בווירטואוזיות את האלם והשיתוק של הזיכרון ושל הגוף הגוועים.

ובעיקר, קניג מעמידה את כשרונה לטובת אושרי כהן, כמי שנושא בעול הכפול של מספר המעלה זיכרונות ודמות המשתתפת בהם, כנער שמאמין כי הוא ילד בן עשר. כהן טבעי מאוד, ישיר בעיצוב הכנות הילדותית, ונוגע ללב בעיצוב ההתבגרות הפתאומית למצב של נער המגלה את הסבל והכאב, את המחלה ואת המוות, וממשיך יפה את שורת הצלחותיו הבימתיות, הקולנועיות והטלוויזיוניות שהתחילה כשהיה בן עשר.

אברהם מור מגלם בחום רב את הרופא היהודי שמטפל ברוזה ואורי אברהמי יוצר דמות מרתקת של אביו המוסלמי של מומו שמסרב לקבל אותו כשרוזה מספרת כי גידלה אותו כמוישה יהודי.

מיקי בן כנען עיצבה להפליא את דירתה של רוזה המשקיפה אל שמי פריז, עם שימת לב לפרטים קטנים וגדולים, שהופכים את התפאורה כולה לסיפור אופראי ממש, ומתאימה להפליא ל"לה בוהם". מאיר אלון עיצב תאורה יפה, שחשפה היטב פכים קטנים בתפאורה. דליה פן עיצבה תלבושות יפות לרוזה של ליא קניג, ונוחות לעין עבור שלושת הגברים. יוסי בן נון עיבד פס קול מוזיקלי עדין ויפה מנעימות השנסונים הצרפתיים הנצחיים.