פסטיבלים - סיפור גן החיות

מחזהו הראשון של אדוארד אלבי זוכה למפגן בימוי ומשחק משובח בבית הספר של סופי מוסקוביץ`

על ספסל בסנטרל פארק

"סיפור גן החיות", מחזהו הראשון והמצליח ביותר של אדוארד אלבי נכתב ב-1958, אך נדחה על ידי המפיקים של ברודוויי. אולי משום היותו מחזה קצר מדי, אולי משום שהוא כתוב אמנם לשני שחקנים אך למעשה הוא מונולוג ארוך ונפתל, ואולי משום שהוא מתאר תמונה קודרת של האדם האמריקני שיש לו מצד אחד חלום שלא יתגשם ומצד אחר הוא מתאפיין באלימות רוחנית ופיזית. ואולם, שנה אחר כך כשהמחזה הועלה בתיאטרון שילר בברלין הנצורה וזכה להצלחה גדולה כבר לא היה אפשר להתעלם ממנו, וב-1960 הוא זכה לבכורה האמריקאית בערב שבו גם הוצג “סרטו האחרון של קראפ” של סמואל בקט. ואז, במפתיע, המחזה הגיע לישראל, בהפקה של התיאטרון הקאמרי, גם כן עם המחזה של בקט, ובצמוד ל"מנהל הבית" של פינטר. זה היה ב-1961, בתקופה שהקאמרי שינה את דרך ניהולו ובראש הפירמידה ניצב יעקב אגמון. שתי ההצגות נחלו כישלון קופתי – אבל פתחו צוהר למחזאות האוונגרד. ב"סיפור גן החיות" שיחקו אז עודד תאומי וזלמן לביוש, שגם ביים וגם ביים והגיש ביצוע מופלא למונולוג הנהדר של בקט, ושניהם בתרגום של המשורר ט. כרמי. המעטים שזכו לראות את ההצגות ההן לא שכחו, והזוכרים עדיין ממתינים לחוויית תיאטרון מטלטלת כמו זו שהייתה להם אז.

"סיפור גן החיות" מתרחש ב"זמן אמת" של שעה על ספסל וסביבו בסנטרל פארק. שם כמנהגו מדי יום יושב פיטר, יאפי נשוי ואב לשתי בנות, שני חתולים ושני תוכים. הוא קורא, והוא מתחיל לאכול את סעודת הצהריים שהביא מהבית בצידנית קטנה. ואז מגיע ג`רי, צעיר קצת משונה שמחפש מישהו שיקשיב לו, נטפל אל פיטר ומאלץ אותו לשמוע את הרצאותיו האידיאולוגיות ובעיקר את שני הסיפורים הגדולים, "ג`רי והכלב" ואחריו "סיפור גן החיות" שממנו הגיע זה עתה. תוך כדי כך מתחיל ג`רי לנשל את פיטר מהספסל, מהלך שמביא את המפגש אל סופו הבלתי נמנע כשהחיה החבויה ביאפי קמה על יוצרה המופרע.

בינתיים, לא מכבר החליט אלבי להרחיב את היקף "סיפור גן החיות" והוסיף לו מערכה מקדימה ותפקיד לשחקנית בדמות אשתו של פיטר, ולמרות התנגדות כל המומחים לתיאטרון קבע כי הצגות "סיפור גן החיות" יהיו רק של הגרסה המאוחרת. “זכותי לעשות במחזה שלי מה שאני רוצה" הוא קבע. למרבה המזל הוא התיר להציג את הגרסה הראשונה בהצגות חובבים ובבתי ספר למשחק.

בימוי עשיר ומפתיע

כך זכינו עתה לחידוש המחזה המקורי בתרגום של עדה בן נחום בבית הספר של סופי מוסקוביץ`, בבימוי עשיר ומפתיע של אמיר י. וולף, שזו עבודת הבימוי הראשונה שלו, ובמשחק רב עוצמה של שני תלמידי שנה ג` -רז וינר ועמרי טסלר, בחלל במה שהתפאורה שלו היא ספסל ותאורה רבת השראה של זיו וולושין.

וולף ביים את המחזה בתפיסה שונה מהמקובל ביחס למחזה הכתוב בצורה ליניארית, ופיצח אותו ואת הנאמר בו ברעיונות רבים, לעתים בהגזמה נלהבת, שכוללים צירוף שני קטעי זמרה משותפים בנוסח מחזות הטלוויזיה של דניס פוטר ואחר כך הסדרה "המשרד`" בשני הקטעים האלה, שוינר וטסלר מבצעים בקלילות ובחן, מאיר וולף את הזהות הפנימית בין שני יצורים השונים בנסיבות חייהם, אך דומים במהות הבדידות והערירות הנפשית שלהם. ואם לא די בכך, הוא יוצר תמונה תיאטרלית מבריקה כשלעצמה, כאשר פיטר הופך להיות הכלב בסיפורו של ג`רי. לא הגיוני, אולי, ובהחלט מוקצן, אבל מרתק ומפחיד.

אינני בטוח שאת מכלול הרעיונות המוטרפים שוולף הביא למחזה היו מסכימים לבצע שחקנים מקצועיים, אבל שני התלמידים, וינר וטסלר שיחקו במלוא המקצועיות שניתן לצפות מוותיקים ומנוסים מהם. טסלר מעצב יפה את התהליך שעובר על פיטר, מפחד סמוי, דרך שיתוף פעולה פסיבי, ועד הגילוי הטראומטי של האלימות הלוכדת אותו ברשתה. הוא גם פרטנר מצוין, קשוב ועוקב יפה אחר המעגלים הוירטואוזיים שג`רי מסובב אותו בהם, אשר רז וינר חי אותם בגופו, בקולו, במבעי פנים משתנים, ובעיניים בוערות. וינר מצליח לעצב דמות מלאה עד לבלי הכיל, והאנרגיה הרבה שלו פורצת כמעיין המתגבר, מכשפת אותו ואת פיטר – ואת הקהל הנדהם. התפקיד שלו הוא למעשה מונולוג רב שכבות וממדים, וביחד עם הסיוע המצוין של טסלר, הוא מגלה למי שלא ידע ולמי שלא זכר את איכותו הגדולה של המחזה.

אני מקווה כי "סיפור גן החיות" הזה יועלה שוב ובקרוב בבית הספר של סופי מוסקוביץ`, במשכנו שבתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. כשיכריזו על כך אני מציע למהר ולחטוף כל כרטיס פנוי.