מתברר שגם חנוכה הוא חג טוב לתיאטרון אחר - צבי גורן ברשימה ראשונה מעכו
אירועי יום כיפור וביטולו של פסטיבל עכו הותירו טעם מר בפיהם של כל השותפים להחלטה וכמובן של כל המשתתפים. השקעה גדולה ירדה לטמיון תחת גלי אבנים. ההבטחה שנשמעה בקול מהסס כי ייעשה מאמץ לקיים את הפסטיבל לפני סוף השנה התקבלה בספקנות, אבל ראש עיריית עכו שמעון לנקרי וראש מנהל תרבות מיכה ינון כנראה לא יכלו למחוק את מראה המאוכזבים ובראשם דניאלה מיכאלי, המנהלת האמנותית המסיימת את ארבע שנות כהונתה, ואלברט בן שלוש הבוס הכל-יכול של הפסטיבל. וכך, לאחר הרגיעה באה המחשבה, ונמצאו האמצעים לקיים את הפסטיבל השבוע, במהלך חג החנוכה. אמרו ועשו.
כשליש מהכרטיסים נמכרו עוד לפני הפתיחה, שבמהלכה הוענקו תארי יקיר הפסטיבל לפרופ` שמעון לוי ולד"ר שמשון שושני, הודלק נר שני של חנוכה, נישאו נאומי ברכה וצמד נקשני פרקדו העלו מופע מרשים. אבל המבחן הגדול המתין ליממה הראשונה שבמהלכה התברר כי למרות הרוחות וגשמי הבוקר הציבור שוחר הפסטיבל הצביע ברגליו וברכבו והגיע לאירוע המצומצם בהיקפו. האירועים הנערכים כרגיל בחוצות העיר הועברו אל אוהל גדול שהוקם בלב גן הפסטיבל. גשמי הבוקר לא בישרו טובות, ואז בין הצגה ראשונה לשנייה נענו התפילות ויצאה השמש והחלו להגיע הצופים המיוחלים, שכבר רכשו את כל הכרטיסים למופעי היום, ואף כפו על המארגנים להוסיף מופעים להצגות הנדרשות ביותר גם היום (רביעי) וכנראה גם מחר.
אתמול, יום שלישי, ראיתי חמש הצגות תחרות ולהלן רשמיי.
"כ"ב תמונות" – שלוש נשים ואקונומיקה
רותי אוסטרמן כתבה ביימה ומשחקת את תפקיד הדור השלישי הדפוק של סבתא בוגרת השואה שמנסה למחוק הכל באקונומיקה ובתה המסתתרת באמבט. ספק מחזה ספק מסכת, ספק אלבום תמונות של ילדות עשוקה, של פחד קיומי ושל זיכרונות רודפים. יש רגעים שזה גובל בכאב, אך לא ממש חודר אליו. דליה פרידלנד הוותיקה ובעיקר בהט קלצ`י במונולוג מדכא עושות כמיטב כשרונן לסייע. גם עינב דורון שעיצבה את אולם האבירים בשלוש רמות של גובה ועומק, שקמו לתחייה מרתקת בפני עצמה עם התאורה הנהדרת של זיו וולושין.
"חופש קטן" – משחקים בהקשרים
נאוה פרנקל ביימה בחן ובהומור מעודן את מה שבהחלט ניתן להגדירו כ"תיאטרון אחר", ולו רק בשל העובדה שאין להצגתה מחזה כתוב או מוגדר וכל כולה רצף של משחקים בהקשרים הבנויים על צירופי מילים, מחוות, פעולות וחפצים. הסדרה, שלעתים היא סתומה יותר משהיא מתקשרת, בנויה בעיקר על משחקם המדויק של ארבעת השחקנים הצעירים – איציק גולן, טליה דור, חיה ברשינסקי-סיגליס ותומר נהיר-פטלוק. הם מעניקים חיים למה שבמיטבו יכול להיחשב כשרשרת של מקטעי פאזל היוצרים תמונה של משפחה, לא מושלמת, לעתים גם חסרה את החום האנושי. פה ושם פרנקל מבקשת ליצור גם הקשר חברתי-לאומי, אך זה כבר נתון יותר למטען האסוציאטיבי של הצופים.
"סיבובים לדקה" – מיצג רובוטיקה
והנה עוד מקרה, מוזר יותר, של "תיאטרון אחר", אחר לחלוטין שאין לו מחזה אבל גם אין לו שחקנים, אלא שלושה יוצרים – אילי לוי, תמר אור ואורי דרומר – שפיתחו במסגרת "ניסוי כלים" במרכז ביכורי העתים פרויקט בעל חוקיות משלו, של תאורה, סאונד וחפצים מתנועעים כרובוטים, ובראשם ארבעה כסאות שמתהלכים בחלל המיצגי שנבנה עבורם. זה יפה כשלעצמו, כחצי שעה אורכו, ובתור קישוט לפסטיבל הוא מבורך. אינני בטוח שמקומו במסגרת התחרות.
"מתחם התפודים" – אפוקליפסה רעבה
הצגת התיאטרון המרתקת של היום הראשון, שעוד ידובר בה קרוב לוודאי כאשר תוצג לקהל הרחב אחרי הפסטיבל, היא פנטזיה כמעט ריאליסטית על משפחה המנהלת את חייה במקום מבטחים וכל מזונה הם תפוחי אדמה. עד להקיא. בחוץ כנראה משתוללת מלחמה, אולי כבר תמה, והציפייה שהיא תתחדש עוצרת בעד יציאתם של בני הבית החוצה. המשטר בפנים קפדני מאוד, אלא שהבת הצעירה – ובשלב מסוים גם אמה וסבתה – מתחילה להסס אם לא הגיע הזמן לשנות משהו. די לתפוחי האדמה. החוצה. וחוץ מזה היא גם התאהבה אי-שם אי-אז, והתנאי שלה לחדול ממרדה הוא שאביה יביא לה את חתנה אהובה שייקח אותה לשם, לאי שם. כשהוא בא, הטעם החדש לחיים המובטח לה נראה קצת אחרת.
טל ברנר כתבה מחזה מוזיקלי מבריק (בהשראת "מתחם התפודים" של ז`ורז` פרק), בסיועו של יובל שפירא שכתב את המוזיקה ומלווה את ההצגה בפסנתר, וערן עצמון עיצב תפאורה נפלאה, עתירת דמיון, שיעקב סליב ידע להאיר אותה חיוניות רבה. נאוה שטר עיצבה תלבושות למופת והתנועה הטובה עוצבה על ידי עדי פז.
אבל מי שעושים את ההצגה לחוויה של תיאטרון אמיתי הם השחקנים – דוד שמול בתפקיד האב, מיגל אורבך כמשרת, חנה ריבר הוותיקה כסבתא נהדרת, אפרת מילוא הבת המורדת, מורן ארביב כאמה התחמנית ולביא זיטנר כחתן שבא לסעוד. הם צוות משובח וכל אחד כשלעצמו מצוין.
"חובבות ציון" – הקברט הציוני-נשי
את אקורד הסיום אמש נתנו שרון מייבסקי וטל ברנע – היוצרות, הבמאיות והמבצעות של קברט שופע רעיונות והמצאות. הן מטפסות, רוקדות, שרות ומפעילות בובות - על מבנה פיגומים שעיצבה ענת ברנע גולדשטיין, ועם מוזיקה של מאי לב.
זה איננו "תיאטרון אחר" ועם זאת זה תיאטרון חי מאוד. מייבסקי וברנע חושפות את כישרונותיהן המגוונים בלי חשבון כשהן מעלות סיפורים שונים המתארים איכשהו את דמותנו המאצ`ואיסטית – כמדינה, כחברה וכיחידים שחיים על חשבון הזולת שהוא בדרך כלל האישה, הפקידה, הילדה ועוד. אני בטוח שהקברט הפוסט ציוני-נשי הזה ירוץ הרבה במקומותינו.
24/12/2008
:תאריך יצירה
|