מחפש את האמת באפלה
ככל האדם, אם כי שבע מחלות, סרטן הגרון בראשן, סיים הרולד פינטר את מסע חייו המרתק שהחל ברובע האקני בלונדון, שם נולד ב-1930. הוא היה בן למשפחה יהודית, וייתכן שביום מן הימים יקום איזה חוקר ויבדוק אם ועד כמה זה קשור ל-29 המחזות, ועשרות התסריטים, תסכיתים וכתבים אחרים שלו, בהם כאלה שניתן להגדירם פוליטיים, כמו נאום התודה ששידר לפני שלוש שנים לטקס שבו הוענק לו פרס נובל לספרות ונבצר ממנו להגיע אליו בגלל תאונה.
לקראת סופו של הנאום אמר פינטר את הדברים הבאים: "חייו של סופר הם פעילות פגיעה, כמעט עירומה. אין מה לבכות על כך. הסופר בוחר בזאת, והוא תקוע עם בחירתו. אבל נכון לומר שאתה פרוץ לכל רוח, וכמה מאותן רוחות מקפיאות בעליל. אתה נמצא לבדך, תלוי על בלימה. אתה חשוף ללא מקלט, ללא חסות – אלא אם כן תשקר, ובמקרה כזה בנית לעצמך חסות משלך, או אז, ניתן לומר, הפכת לפוליטיקאי". (מתוך "הרולד פינטר / אמנות, אמת ופוליטיקה – המחזות הפוליטיים ונאום פרס נובל". תרגם וערך: אברהם עוז, הוצאת רסלינג 2006)
ואמנם, הנאום ההוא הפנה את תשומת הלב לנחרצות דעותיו של פינטר ביחס לאימפריאליזם הקטלני של ארה"ב בהנהגתם של ג`ורג` בוש ונאמנו, ראש ממשלת בריטניה אז טוני בלייר. את שניהם הגדיר כפושעי מלחמה בביטויים חריפים וגלויים יותר מכל טקסט שכתב לתיאטרון. גם את ישראל גינה לא אחת על מדיניותה כלפי הפלסטינים, אם כי נזהר בביטוי ביקורתו עליה.
אבל באותו נאום גם נמסרו לחברי האקדמיה שהעניקו לו את הפרס ולקהל מעריציו כמה מפתחות לקריאת כל כתביו הדרמטיים שבהם נתן ביטוי שהוגדר במונח "`פינטרסקי" לבדידות האדם, למאבקו על מרחב המחיה שלו, לבחירה הסלקטיבית של זיכרונותיו: "האמת בדרמה לעולם חומקת מידיך. לעולם אינך מוצא אותה, אך החיפוש אחריה הוא כפייתי. החיפוש הוא בבירור הדחף לפעולה. החיפוש הוא משימתך. ברוב המקרים אתה נתקל בָּאמת באפלה, מתנגש בה, או קולט דימוי או תמונה הנראים כצלם האמת, מבלי שתבחין שעשית זאת. אך האמת לאמיתה היא שלעולם אין למצוא אמת אחת ויחידה באמנות הדרמטית. ישנן אמיתות רבות. האמיתות הללו קוראות תיגר זו על זו, נרתעות זו מפני זו, משתקפות זו בזו, מתעלמות זו מזו, מתגרות זו בזו, עיוורות זו לזו. לעתים אתה חש כי אתה מחזיק את אֱמֶת הרגע בידך, ואז היא נשמטת מבין אצבעותיך ואובדת". (שם)
מחזהו הראשון היה "החדר" מ-1957 ואחריו עלה "מסיבת יום הולדת", שנכשל כשלון חרוץ ורק מבקר אחד, הרולד הובסון בטיימס, ראה בו בשורה חשובה לתיאטרון האנגלי, כפי שכתב מיד אחרי שההצגה ירדה במהירות : "אני מוכן לסכן את כל המוניטין שלי כמבקר מחזות באומרי כי `מסיבת יום הולדת` אינו רביעי, אפילו לא שני, אלא ראשון; וכי פינטר, על סמך יצירתו, הוא הכישרון המקורי, המטריד והמרתק ביותר של התיאטרון בלונדון. ... `מסיבת יום הולדת” ופינטר.. יישמעו שוב. רשמו לפניכם את שמם.”
האמון והנבואה של הובסון התגשמו כפי שאמנם התברר במחזות הבאים “מנהל הבית”, "מיחוש קל", "הביתה", "שטח הפקר", "בגידה" ואחרים שהביאו אל הבמה שלל דמויות, רבות מהן חידתיות, ופינטר שהיה גם שחקן ובמאי סירב להסביר אותן מעבר למה שכתב בטקסט. המבקרים והקהלים שנבהלו ממנו בהתחלה נכנעו בהמשך ונשבו בקסם השפה המיוחדת שלו. במאים ושחקנים – בכל מקום שהוצג, כולל ישראל – התגאו בעבודתם על מחזותיו, בהשתתפות בסרטים, כמו "המשרת", שהוא כתב להם את התסריט.
בתחילת 2005, השנה שבסופה הוענק לו פרס נובל הודיע פינטר בראיון לבי.בי.סי כי החליט להפסיק לכתוב מחזות: "אני חושב שכבר כתבתי 29 מחזות. אני חושב שזה מספיק בשבילי. אני חושב שגיליתי צורות אחרות כעת. האנרגיות שלי הולכות בכיוונים שונים. במהלך השנים האחרונות השמעתי מספר נאומים פוליטיים במקומות ובטקסים שונים..., אני משתמש באנרגיה רבה יותר במיוחד על עניינים פוליטיים שאני חושב שהם מאוד, מאוד מדאיגים, כפי שזה נראה".
אבל כאשר נשאל כעבור שנה, לרגל זכייתו בפרס התיאטרון של אירופה, הוא כבר שינה מעט מהחלטתו ורמז שיעשה זאת אם רק ימצא נושא מתאים. ואמנם, יצירתו הדרמטית האחרונה הייתה מערכון קצר "וחוץ מזה" שאותו הגיש יחד עם השחקן רופרט גרייבס בסיום ריאיון עמו במשדר החדשות הלילי של הבי.בי סי. האקטואליה של כתיבתו הייתה הפעם ברורה לכל: המערכון, 20 דקות אורכו, היה שיחה בין שניים בטלפון סלולרי, שפינטר תיעב. השיחה, כמובן, הייתה כל כולה בענייני דיומא שגרתיים ובנאליים, שבהם ראה פינטר "איום קיומי".
אבל הזיכרון הבימתי האחרון שפינטר הותיר למתי מעט מעריצים היה הופעתו כשחקן, בכיסא גלגלים, בהצגה "סרטו האחרון של קראפ" מאת סמואל בקט, המחזאי בעל ההשפעה הגדולה ביותר על פינטר ועל התיאטרון בחמישים השנים שעברו. ההצגה הועלתה במסגרת יובל הרויאל-קורט בלונדון, ובבוקרו שבו החלה מכירת הכרטיסים לתשע ההצגות שנקבעו, נחטפו כולם. הביקורת היללה, ובתולדות לונדון, התברר, לא היה מחיר גבוה כמו זה שהוצע למי שהיה מוכן לוותר על הזכות להיפרד כך מפינטר.
שבע ימים, שבע מחלות ושבע הערצה הוא נפטר בשבוע שעבר. יצירתו הגדולה תמשיך את מסכת חייו מעבר לרגע העצוב הזה.