ההפקה החדשה של האחיות דפנה ומירה רובינשטיין בתיאטרון תמונע נופלת במלכודת הקומדיה השקספירית
התנועה תפסה את מקום הטקסט
המחזה "חלום ליל קיץ" הוא הקומדיה הפופולרית ביותר של שקספיר, ואפילו הפיוטית ביותר. ללמדנו ששני הערכים האלה יכולים לדור בכפיפה אחת, ולטעמי אף חייבים להתקיים יחד בכל הפקה חדשה של המחזה הזה. אבל המחזה הזה הוא גם אחד המוקשים שבמאים דורכים עליהם בדרך אל התהילה או בשיבה ממנה. מאז המהפכה שחולל בשעתו הבמאי האנגלי פיטר ברוק בהצגה המפורסמת שלו רב מספר הנופלים ברשת ממספרם של היוצאים בשלום מהמלכודת ששקספיר טומן במחזה הזה. הטעויות האופייניות הן בדרך כלל פרי המחשבה שהכל צפוי במחזה ועל כן הרשות נתונה להפתיע, ובכל מחיר. גם אם בדרך אל ההפתעה נשמט המחזה ונעלם, חלקית או במלואו.
לצערי ובניגוד מוחלט לציפיות שלי זה מה שקרה להפקה החדשה של המחזה בסדרה השקספירית של תיאטרון תמונע וחרף התרגום של אברהם עוז שהיה משעשע וחצוף במקומות הנכונים והיפהפה בשרידי הפיוט שהן הותירו ואף הצליחו לעבור בשלום את לעלוע הטקסט בפי כמה שחקנים.
ולא שהבימוי של דפנה רובינשטיין יחד עם הכוריאוגרפיה של מירה רובינשטיין נועד לכישלון. השילוב ביניהן, ועם עוד שני במאים, עבד להפליא בהצגתן הקודמת "רומיאו ויוליה", אף הוא במסגרת הזאת של תמונע. אך לא כל מה שהיה ניתן לעשות שם במספר משתתפים מצומצם ניתן לעשות ב"חלום ליל קיץ". ולא שהמתכון חייב להיכשל. ניצול התנועה ושפת הגוף כביטוי למערכת יחסים שהן משתמשות בו שוב ושוב עובד למשל ברעיון המוצלח שאוברון ושד היער פק רוקדים טנגו לטיני כשהם זוממים משהו.
אבל במקרים האחרים, למרות הסיגנון ואולי דווקא בגללו, התנועה תפסה את מקום הטקסט בסולם הערכי של ההפקה. אבל התנועה לא איפשרה לברוח מהתחושה שהשחקנים הצעירים כמעט שאינם מסוגלים להניע בפיהם טקסט, קצר או ארוך, שכל ההברות שבו יישמעו, שהרעיונות שלו יובנו. בהגדרה קיצונית אפשר לומר כי הם שיחקו בעיקר על פי העיקרון של "מהר שלל חש בז", ואני רוצה להאמין שהם מבינים את המושג התנ"כי הזה.
מכשלה אחרת לטעמי הייתה בבחירת העיצוב של במת ההאנגר הגדולה כזירת-מדשאה ירוקה בתוך קופסה שחורה שיש בה פתחים חשופים שדרכם נראים השחקנים ממתינים לסימן שלהם להיכנס לבמה. וזאת אף על פי שהעיצוב של חיה בירן כשלעצמו, וגם התלבושות של כנרת שזפי בעזרת אדם קלר, ובתאורה הבהירה של דניה זמר, בליווי המוזיקה היפה של יחזקאל רז, נראו רעננים ויפים.
החזות הצעירה הייתה יכולה לעבוד אלמלא הוכשלה דווקא על ידי ההחלטה שהולידה אותה – לתרגם את ההתנהלות כמשחק גולף. לכאורה זה נורא אלגנטי, אבל בפועל ההתרחשות במחזה רחוקה מאוד מהגולף. אולי קריקט היה עובד טוב יותר. כשם שהשימוש במתקן מרשים דמוי תלת אופן מראשית המאה העשרים כאמצעי של פק לעוף מפה לשם ולחזור כהרף עין התברר דווקא כמשהו אטי ומסורבל, ובניגוד משווע למשחקו האנרגטי הטוב של יובל סטוניס בתפקיד הנחשק הזה.
רגעי משחק טובים היו כמעט לכל אחד משבעת השחקנים האחרים שכל אחד מהם נדרש לגלם שתי דמויות, ומשום כך אפילו שניים מבעלי המלאכה הפכו – בהתאמה לרוח ימינו – לבעלות מלאכה. כך נטע פלוטניק הייתה הלנה וגם חוט החייטת, ומעין וינשטוק הייתה הרמיה וכן הנגרית עץ. הן ועמן רוי מילר, דני איסרליש היו משעשעים למדי כבעלי המלאכה, ובמיוחד אלי מנשה, שהיה מוצלח כמין חמור מיני למהדרין. גם נעמה קריסטל כטיטניה הרוויחה במשחקה לצדו את מה שהפסידה במשחק קפוא כהיפוליטה וגם כטיטניה לצדו של ישי בן משה, שגם כתזאוס וגם כאוברון הפגין פיזיות מרשימה, אך מעד בהגשת הטקסטים שלו. כמוהו גם דני איסרליש ורוי מילר כליסנדר ודמטריוס, ונטע פלוטניק ומעין וינשטוק כארבעת האוהבים הטועים ביער.
אכן, הטעות לפיה "חלום ליל קיץ" הוא המחזה השקספירי הקלאסי שמתפקד כחומר ביד היוצר מונחת לפתח ההפקה הזאת שכוונות יוצרותיה טובות כפי שניתן לקרוא (בעזרת זכוכית מגדלת) בדף התכנייה. זו טעות פופולרית מאוד, ומכשלה מוכרת. אני בטוח שבהפקה הבאה דפנה ומירה רובינשטיין כבר ילמדו להימנע ממנה.
29/12/2008
:תאריך יצירה
|