צבי גורן חזר בלב חצוי מהצגת תיאטרון גשר שיש בה קלילות מטורפת וגם סרבול מוזיקלי
אהבה וג`אז
"הלילה ה-12” הוא הקומדיה הכי קומית של שקספיר, אין בה תמונה אחת ללא טירוף של אחת הדמויות או של כולן. זה מחזה המתרחש ביממה של חג ההתגלות הנוצרי החל ב-6 בינואר, כלומר 12 ימים אחרי חג המולד, אך אין למועד זה משמעות ותפקיד במתרחש. הקצב הנדרש משום כך כמעט עוצר נשימה, ומאפשר לשקספיר לנוע בין דברי פיוט נשגבים המושמעים בפי שוטה אחד עייף מהבלי העולם, שלושה מגדולי המטורפים במחזה, דוכס מאוהב ברוזנת מתאבלת, נערה בתחפושת שליח הנע ביניהם, ועוד יורד ים שאינו יכול לממש אהבתו לנער שהציל מטביעה. זה מחזה שיש בו פרחחות וסדיסטיות וקרבן שאיננו שה תמים. וכן, זה מחזה שמוטיב המוזיקה במלים ובכמה שירים שב ונשמע בו. שמו האחר של המחזה הוא "מה שתרצו", כאילו שקספיר אומר שכל הג`אז הזה של המחזה יכול להתקבל כפי שכל אחד מהצופים רוצה. והבמאי רפי ניב רצה ג`אז ואהבה.
אכן, יש במחזה נושאים כמו אהבה או הרצון להיות נאהב ותשוקה לממש את האהבה, וניב צודק לחלוטין כשהוא משתמש באהבה כביטוי של הטירוף וגם להפך, כי המאוהבים למיניהם ובמצביהם מאבדים את ראשיהם וחושפים את עצמם לתקוות מופרכות, לאכזבות כואבות, ולהפתעות מהירות כחץ מקשתו של קופידון. הוא גם ביים באהבה רבה וברעיונות יפים את כל הטקסט והמצבים השקספיריים שנותרו מהמקור – והוגשו בתרגום פרחחי ומקסים של דורי פרנס – ונהנה מצוות שחקנים צעיר ותוסס שחי את תפקידיו השונים במלואם.
אם ניב היה נותר בשדה הזה קרוב לוודאי שכל מה שצימח היה פורח לתפארת. אלא שניב רצה ג`אז, ובחר בלהיטיו של אירווינג ברלין כדי לעטר את המהתלה השקספירית. לשם כך, בין השאר, ויתר על כמה קטעי פיוט נפלאים על השירים המקוריים של שקספיר למעט האחרון, שירו של השוטה החותם את המחזה. להיטיו של ברלין יפים וטובים, בלי ספק, אך שיבוצם במחזה היה בעיקר ללא צורך וללא משמעות, וברוב המקרים רק סירבל את המתרחש ופה ושם גם העמיס דקות מעייפות במערכה הראשונה או מיותרות במערכה השנייה.
עם זאת, ניב ביים בחן ובהומור את קטעי הג`אז ושחקניו המצוינים השתכשכו במימיו בהנאה ובכישרון בהדרכתה של דוקי עצמון ובכוריאוגרפיה ממזרית של איריס לנה. כשלעצמם, במופע של להיטי אירווינג ברלין זה היה יכול להיות מושלם, אבל בהצגה הם יצרו סירבול כי הם עצרו את מהלכי המחזה, וכאילו פירשנו את מה שנאמר בו, או נמחק ממנו. פה ושם גם העיבוד המוזיקלי המצוין של אבי בנימין בחר להאט את הקצב, אבל הוא יחד עם אלכסנדר דון בתופים וקונסטנטין איידלקינד בקונטרבס פיצו היטב ברגעים שבהם ליוו מאחור את המתרחש בקטעי ג`אז אינסטרומנטליים מעודנים.
התפאורה האוורירית שעיצבה סווטלנה ברגר, יחד עם התאורה השקופה של עמיר ברנר והתלבושות הנפלאות של מוני מודריק רק הוסיפו לתסכול שלי מהשילוב בין שקספיר לברלין.
הראויים למחמאות ללא סייג הם כל השחקנים שרפי ניב הפיק מהם מרגליות. מיקי לאון ומיכל ויינברג היו חולי אהבה ואגו מצוינים, אלינור פכט הייתה בהירה מאוד כויולה המחופשת כסזאריו, וידידיה ויטל היה יעיל כאחיה המגיע במפתיע. לצידו הגיש יונתן מילר עיצוב מרגש של הספן אנטוניו המאוהב בו לשווא. דניאל צ`רניש היה טוב בשני תפקידיו הקטנים, כרב חובל ומשרת הדוכס.
ובלב ההצגה, משתוללים כדבעי, כפצצת זמן מתקתקת, יובל ינאי בתפקיד סר טובי גרפס, שיכור כרוני ופלסטאפי למופת, ארז דריגס, דק וארוך כספגטי בתפקיד סר אנדרו אנמיצ`יק שרגליו וידיו מסתבכות בשרידי שכלו, ונועה קולר המעולה בתפקיד מריה, שובבה לכאורה אך סאדיסטית גדולה כשהיא מחליטה להעניש את מלווליו הפוריטני על התנכלותו לה ולשני חבריה. בתפקיד הזה אלכס סנדרוביץ הצטרף אליהם בהתלהבות מוגזמת ומשעשעת למדי. אורי יניב היה פביאן, השותף הרביעי למהתלות.
אחרון חביב, ואפילו היחיד שהג`אז שהוצמד לו תאם את תפקידו, גלעד קלטר המצוין בתפקיד השוטה, וכשביצע את שירו השקספירי הנפלא החותם את המחזה הוא הפך בסופו של חשבון גם לעד המפתח לטעות הג`אז של ניב. כי אפילו גדול להיטיו של ברלין, וגם בתרגום המבריק של פרנס, לא נגע באמת בשולי האדרת השקספירית.
31/12/2008
:תאריך יצירה
|