פסטיבלים - חומוס, צ'יפס, סלט

לא בכדי זוכה ההצגה האורחת מפסטיבל עכו לתהודה חיובית ולקהל רעב

מחוץ למסגרת התחרות

הרעיון המקורי של אביגיל רובין ויואב ברתל, יוצרי ההצגה המיוחדת “חומוס, צ`יפס, סלט”, עלה על שרטון בדרך אל פסטיבל עכו 2008. הוועדה האמנותית החליטה נגד, מטעמים שאינם עומדים לבחינה, והכניסה לחגיגת התיאטרון "האחר" נאסרה. למרבה המזל באותו מתחם שבו יושב הפסטיבל פועל המרכז לתיאטרון עכו בניהולם של מוני יוסף, סמדר יערון וחאלד אבו עלי, והם אימצו את ההצגה ושיבצו אותה במסגרת ההצגות-האורחות שהם מעלים בצמוד לפסטיבל. המיקום שנקבע להם בשעתו היה בבית העירייה, מרחק כמה דקות הליכה מהבוסתן הפסטיבלי.

ואז באו אירועי יום הכיפורים, הפסטיבל בוטל ומכל מה שהובטח אז נותרו בחיים שתי הצגות אורחות - "סאלטו מורטלה" - שיתוף פעולה בין תיאטרון קליפה וקבוצת Strefa Ciszy מפולין כחלק משנת התרבות הפולנית בישראל, שהועלתה בתל אביב, בסיוע התיאטרון הקאמרי ו”חומוס, צ`יפס, סלט" – שהועלתה מיד בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, ומאז היא שבה ומופיעה שם ובעכו והמוניטין שלה זוכה לתהודה חיובית של הקהל שצובא על פתחיה בכל פעם שהיא מוצגת.

משהוחלט לקיים את הפסטיבל בחנוכה, ובמתכונת מצומצמת, שב הפסטיבל לארח את ההצגה, והפעם בתוך מתחם הבוסתן, כמו מופעי הרחוב שכונסו פנימה, ובמקום הטבעי ביותר עבורה – בית הקפה של המרכז לתיאטרון עכו. על פניו נראה כי המעגל נסגר. אלמלא נותרה השאלה המעיקה על מה ולמה – ואולי למזלה – היא לא הוכנסה בסוד הצגות התחרות. פרופ` שמעון לוי, שמלווה את הפסטיבל כברת דרך (והשנה אף הוענק לו תואר יקיר הפסטיבל) העלה במאמריםשכתב לאתר הבמה ולרבעון "תיאטרון" רמז לקשר אפשרי בין הפסילה לבין דמות סאטירית מוקצנת בהצגה שרומזת אולי לדמותה של מנהלת הפסטיבל הפורשת דניאלה מיכאלי. אני מסרב להאמין שאמנם כך, אבל בה במידה אני מתקשה לפענח את סודה הענייני של הפסילה.

מחול, סאטירה, דרמה חברתית

כך או כך, ההצגה קמה והייתה ולא בכדי זכתה למוניטין שלה ולנהירת הקהל. זו הצגה מקורית ו"אחרת" מכל נקודת מבט שנסתכל עליה, ואיכותה האמנותית מיוחדת ומורכבת משכבות של מחול, סאטירה, דרמה רצינית בתחום התיאטרון, התבוננות חברתית במגזר הישראלי ובמגזר הערבי ובמיוחד בנושא מעמד האישה. מיטל גואטה עיצבה את התלבושות ואת סידור האולם, ויחזקאל רז ערך פסקול מוזיקלי מצוין.

העלילה פשוטה למראה. אל מסעדת חומוס ידועה (בהשראת מסעדת סעיד בעכו) שערבים ויהודים צובאים על פתחה מגיעים מנהלת פסטיבל והבמאי של ההצגה "אילוף הסוררת במגזר" שנקלעו למשבר אחרי שכוכבת ההצגה הערבייה הודיעה כי לא תישא את נאום ההשפלה של קתרין המסיים את המחזה של שקספיר.

ההצגה מתחילה בשלב המקדים את הכנסת הסועדים למסעדה, עובר לתהליך משעשע של הושבתם, ואחר כך היא מתנהלת תוך כדי ההמתנה המורעבת שהחומוס יגיע סוף סוף. בתוך כל אלה מתרחשות התנגשויות בין המלצרים ובעיקר בין הבמאי למנהלת, שלעתים הן סוערות, כמעט תמיד נלעגות, שופעות התנשאויות אמנותיות, מנהליות וגזעניות. כאשר השחקנית מצטרפת – ואחד המלצרים מתאהב בה עד ייאוש – הסערה פורצת במלוא עוצמתה, בהתנגשות בין אמת אמנותית של הבמאי לאמת האנושית-חברתית של השחקנית, וההיסטריה של המנהלת, עד לסיום המפתיע והחומוס הטעים שסוף סוף מגיע.

ריבוי השכבות של המחזה והבימוי של רובין וברתל, תחת עינה של הדרמטורגית, המחזאית מרים קיני, נראה לעתים כמאבד את המיקוד המבוקש, אך זה רק לכאורה. כי העובדה שהקהל יושב בקבוצות סביב שולחנות יוצר תלכיד של ציתות, או הקשבה של הקהל, בעל כורחו, לקטעי הדיאלוג המוגזם בין הבמאי והמנהלת ואחר כך בינם לבין השחקנית. מה גם שכל זה מתנהל בה בעת עם מאבקים קטנים בין המלצרים הסובבים בין הלקוחות ומכינים את השולחנות להגשת החומוס.

גילום מופתי של הסוררת

יתר על כן, ההצגה עצמה מתנהלת כדיאלוג מורכב בין התנועה המחולית היפה שיצרה אביגיל רובין לקבוצת המלצרים היעילים - מיסרה מסרי, עלי עלי, איברהים קדורה וח`ליל קדורה - לדיאלוג הסאטירי האלים למדי של יואב ברתל המתנהל בין המנהלת מיכאלה המעוצבת באנרגיה במשחקו המוקצן והמעצבן כראוי של נדב בושם והבמאי התוקף-מותקף שאותו מגלם בגבריות מוקצנת יובל רז. כל אחד מארבעת המלצרים מעוצב היטב בתנועתו המסוגננת, במבע פניו ובתגובותיו ללא מילים, וגם כצוות הם מצליחים לבטא רגישויות המדגישות את עולמן האינדיבידואלי בתוך המגזר הנתפס מבחוץ כייצוגי ואחיד. כמוהם גם הצמד הקפריזי של הבמאי והמנהלת מצליח להציג רגישויות אישיות ואמנותיות מבעד להגזמות הסאטיריות הפראיות המייצגות בהומור תוקפני את בועת התרבות היאפית.

השיא הדרמטי של ההצגה כולה שייך לדמותה של השחקנית בגילומה המרשים והמופתי של ענת חדיד. כניסתה המפתיעה, ממש כמו הסיום המפתיע שלה, עם המונולוג של שקספיר, תואם לחלוטין את המתרחש בתמונה האחרונה של "אילוף הסוררת". חדיד מעצבת דמות פגיעה של אישה גאה, הרבה מעבר להיותה שחקנית בעלת מודעות חברתית ואמנותית. היא נאבקת על האמת המרה של המציאות החוץ-בימתית, ממש כמו שקתרין נאבקת נגד פטרוקיו אצל שקספיר, ונוכחותה גורמת לכך שהחומוס הטעים והפיתות שהגיעו ממש לפני בואה נתקעים בגרון. את האמת שלה היא מסכמת כמעט בקול דממה דקה, בפשטות נקייה, שחודרת עמוק ללב.

"חומוס, צ`יפס, סלט" היא הצגה מקורית חכמה ומרתקת. ותאמינו או לא, יש בה לא רק חומוס, אלא גם צ`יפס וסלט אם כי לא כאלה שציפינו להם.