המחזה של צ`כוב הופך בגרסת בוריס אייפמן למחול מרתק על מאבק אמנותי ואישי של ארבעת גיבוריו
שתי ציפורים במכה
אחרי שעיבד את "אנה קרנינה" מאת טולסטוי ממשיך הכוריאוגרף הרוסי בוריס אייפמן את מסעו היצירתי הפורה אל יצירה בימתית אייקונית לא פחות – "שחף" מאת אנטון צ`כוב. שלא כמו ביצירה הקודמת שבה היה עליו לתמצת יצירה ספרותית רחבת יריעה תוך ויתור על מרכיבים מרכזיים בה, הפעם התמצות הנדרש ממנו היה קל ונוח יותר. ב"שחף" יש רק ארבע דמויות עיקריות וכל המתרחש במחזה נע עמן, ביניהן או סביב להן.
לפיכך החלטתו הטבעית והנוחה הייתה להתמקד בדמותם של קוסטיה ואמו ארקדינה, מאהבה טריגורין ובנינה הצעירה, אהובתם של קוסטיה וטריגורין. מתח היחסים האישיים ביניהם, חיבוטיהם, תקוותיהם ואכזבותיהם, התקשורת הרעועה ביניהם והמאבק על יצירתם האמנותית הם חומרים מהמעלה הראשונה לרעיונות כוריאוגרפיים. אבל אייפמן הבין כי נושאי התיאטרון והספרות, כתיבה ומשחק, שמעסיקים את גיבוריו של צ`כוב, ככל שהם מרתקים, אינם מתנועעים טוב כל כך. אשר על כן החליט לשנות את העיסוק האמנותי של הארבעה לתחום הבלט. בכך, וכבר על הנייר, תפס שתי ציפורים במכה אחת – גם את צ`כוב וגם את עצמו, כשהוא מביא אל הבמה ואל יצירתו את עולמו שלו כמי שנקרע, או לפחות מתלבט, בין בלט קלאסי שמרני למחול מודרני שיוצא מתוך הקלאסי.
לפיכך קוסטיה הצעיר בעל הרעיונות החדשניים מתייצב כנגד טריגורין, המאסטר הגדול של הבלט הקלאסי. אייפמן מצליח לתת ביטוי בהיר לדו קרב האמנותי ביניהם בקטעי הסולו שיצר לכל אחד מהם ובמיוחד בקטעים שבהם הם מדריכים ומוליכים את הלהקה הגדולה. מרגע הפתיחה המרשימה כשהצעיר משתחרר מתוך הכלוב הסמלי, מותח את צלעותיו, ופורץ אל עולמו החדש, ברורים ההבדלים בין התנועה הממושמעת, המדויקת של הבלט הקלאסי של טריגורין לתנועה הנשברת, המתחבטת של קוסטיה.
אייפמן אינו מכריע ביניהם, ובנאמנות לצ`כוב שני גיבוריו אלה נכשלים למעשה. הבלט הקלאסי גם בצורתו המודרנית לא ישנה את המשמעת ואת החוקיות שלו, והמחול המודרני ייאלץ למצוא כלים אחרים להתבטא בהם. קוסטיה מעלה את המופע הביזארי שלו – תרגום מעניין למונולוג הביזארי שכתב לנינה – אך הניסיון להיות חדשני, מהפכני ובן זמננו ובה בעת לשמר את מה שניטע בגופות הרקדנים במשך שנים מתישות בסטודיו נועד לכישלון. אפילו אם הוא משעשע כמו התמונה שבה להקתו של אייפמן מנסה לרקוד היפ-הופ. זאת אפיזודה מבריקה דווקא בהבלטת העובדה שאין לרקדנים הקלאסיים את חוכמת הרחוב הנדרשת למחולות הרחוב. לידיעתם של בעלי התקווה דוד דביר ועידו תדמור ומלחמת העולמות המלאכותית שהם מנסים לחרחר בטלוויזיה.
אבל המאבק הזה עובד היטב במסגרת היצירה הסגורה של אייפמן, וגם במאבקו של קוסטיה על אהבתה של נינה, וטוב יותר מעיצוב התחרות הגלויה והסמויה בין ארקדינה הוותיקה לנינה הצעירה. הקרב הגלוי הוא כמובן זה המתחולל סביב אהבת טריגורין. מכיוון שהוא מאוהב בעצמו אין לשתיהן סיכוי אמיתי לזכות בה. הקרב הסמוי הוא כמובן מאבקה של רקדנית בדרך אל סוף הקריירה כנגד רקדנית התחילה את הטיפוס בסולם ההצלחה. כאן דווקא אייפמן דבק בנאמנות בצ`כוב. ארקדינה תמשיך לרקוד, גם אם פחות מבעבר, תשמור לעצמה את טריגורין אך תאבד את בנה, ואילו נינה שנשרפה באהבתה תשלם את המחיר, תזנה את אמנותה ותישאר בלעדי קוסטיה וטריגורין.
ואילו קוסטיה – אצל צ`כוב הוא יורה בעצמו, אצל אייפמן ההתאבדות לובשת צורה כפולה, קצת מגוחכת מלודרמטית ואחר כך יפה ומרשימה יותר כאשר הוא חוזר אל הסוגר שלו, ומהדק את צלעותיו לתמיד.
ארבעת הרקדנים שהופיעו בבכורה היו אולג גביישב הנפלא בתפקיד המרתק שאייפמן יצר עבור קוסטיה, יורי סמקלוב המושלם בתפקיד טריגורין, נינה סמייבץ דקת הגזרה בתפקיד ארקדינה – שהקטע המרשים ביותר שלה היה בדואט הכואב עם קוסטיה – ומריה אובאשובה - ארוכה ודקיקה – מרגשת ופצועה בתפקיד נינה, השחף שנופל ממרום.
"השחף" של אייפמן מצליח לעבור את מבחן העיבוד מהמקור של צ`כוב, והוא מרשים ויפה לעין בסיוע התפאורה הטובה, המודרנית, של זינובי מרגולין והתאורה המרשימה של אייפמן וגלב פילשטינסקי.
לרכישת כרטיסים באתר הבמה!