פסטיבלים - ראודה – הסיפור האישי

המונודרמה על אישה ומאבקיה בעולם הגברים מתעלה לתיאטרון טוב בזכות המשחק

חיים בצל באר עמוקה

את ההצגה "ראודה" ראיתי לראשונה במסגרת מפעל "פותחים במה" של בית ליסין, וכמו רבים אחרים הזדהיתי עם החלטת השופטים להעניק לשחקנית ראודה את פרס המשחק. התעוזה שלה בהחלטה לגלם את עצמה כשהיא מספרת על חוויות ילדות, התבגרות, נשיות ראשונה ונשיות מתפכחת מאשליות כבשה את הלב. עם זאת יצאתי אז בתחושה כי זו הצגה שאיננה "טובה" לקהל הישראלי-יהודי. לא משום שאין "אצלנו" סיפורים דומים, וגם לא משום שמדובר באקט פמיניסטי די מקובל, אלא משום שחששתי מפני תגובות כמו זו של האישה המטופחת שיצאה אמש מהאולם ואמרה לסביבתה כך: ”זה לא מקרה יחיד אצלם. זה קורה שם כל הזמן". כן, אצלם ושם. כשהשבתי לה בעדינות, שזה גם כאן ואצלנו היא עיוותה פניה והפנתה מבט לכיוון אחר, תוך כדי כך שהפטירה לחברתה "אבל היא שיחקה נהדר".

אכן, ראודה משחקת נפלא. בבימוי רגיש של נועם שמואל היא מגלמת את עצמה בחן, בכנות רבה, וברגעים הנכונים בהומור דק, בנגיעה רכה של כאב, או בנחישות ברורה של מרי. ראודה עוברת את כל השלבים בקלילות, מחברת במשחקה את הפרטים של הסיפור שלה על מהלך חיים שמתפתח בצל באר שבמעמקיה שוכבות נשים שהכתימו את "כבוד המשפחה". מי הבאר הופכים בהצגה הזאת לסמל השב וחוזר עד הסיום.

היא מוסלמית שגדלה בקרב הדרוזים של דליית אל כרמל, לשם גלתה משפחתה מביתם בעין הוד. כמוסלמית היא גילתה גם שם את הפחד מפני הרוב, הדרוזי, אולי אף יותר מכפי אנו יודעים. ויותר מכפי שמתבטא הפחד שלה כמוסלמית מהחברה היהודית, לפחות אם לשפוט על פי מה שהיא אומרת במונודרמה שכתבה יחד עם העיתונאית הותיקה ברוריה אבידן בריר.

מהר מאוד היא מגלה אמיתות על גופה ועל נפשה, ובעיקר על עולם הגברים של חייה – אביה, אחיה, מאהבה הראשון ואחר כך מי שיהיה בעלה ואבי ילדיה, נתפס כשהוא נושא אישה שנייה, ולבסוף הופך להיות אולי הגבר הערבי הראשון שאישה מגרשת אותו ותובעת גט. זה מהלך מורכב, הנמשך כבר כתשע שנים ואולי משום שעדיין לא נחתם סופית הטיפול בו במונודרמה הופך להצהרתי במקום למהלך דרמטי. זאת אולי חולשתו של הערב המיוחד הזה. המונודרמה איננה מתעמקת בנקודות המהותיות והיא מתנהלת יותר מדי כסיפור, או כתשובות בריאיון עיתונאי שהשאלות הושמטו ממנו.

ערן עצמון עיצב תפאורה טובה ויעילה, שיש בה אמבט המסמל את הבאר המאיימת, אך גם את החירות המבוקשת. ראובן וולנר עיצב תאורה אפקטיבית שיוצרת אווירה נכונה ומצבי-נפש ברורים. אייל וייס כתב מוזיקה מקורית טובה מאוד ואני מניח שהוא גם נגן העוד היושב בעומק הבמה ומלווה ברגישות את ההצגה לכל אורכה.

"ראודה" היא הצגה שראוי לראותה – ואני מקווה שלא רק נשים יחפצו בה או יבינו את הנאמר בה, כשם שאני מאמין כי קהל היעד הטבעי שלה הוא מקרב בני עמה.