תרגיל משחק

אחד הנושאים הגדולים שהדרמה מטפלת בהם מאז ימי בראשית שלה הוא האמת. האם יש כזאת, ואם היא אמיתית או שקרית, סובייקטיבית או אובייקטיבית ומה המשמעות המעשית שלה. כלי בדוק לטיפול דרמטי בנושא הוא איסוף בלשי של פיסות מידע שמצטרפות לאמת מוחלטת שלאיש אין מושג על קיומה ועל כל תוצאותיה עד שנשלמת מלאכת האיסוף, על פי הדגם של אדיפוס. דרך בדוקה אחרת היא באמצעות עימות בין שני קטבים המייצגים אמיתות שונות, כאשר כל צד מזין את האחר במידע, ושניהם ביחד שואפים להגיע לאמת מוחלטת. על פי פירנדלו אין אפשרות כזאת. האמת נשארת לוטה בערפל, סמיך או דליל.
 
אבל הדרך השנייה קוסמת יותר ויותר למחזאים, בעיקר כאשר הם נוטים לצרף לעניין הומור שחור, כמו במחזה "משחקי בילוש" של אנטוני שאפר או כאשר הם מתעניינים יותר בשאלות כמו מוסר וקבלת אחריות על מעשים, כמו ב"מוות והעלמה" של אריאל דורפמן. מחזות מסוג זה מוצאים בדרך כלל את דרכם אל אולפני הקולנוע. כך גם נקבע גורלו של המחזה "היום ה-24” שטוני פיצ`ירילו כתב ב-1996 כתרגיל משחק, וכעבור שמונה שנים, כשהוא כבר תסריטאי בסדרת הטלוויזיה "קוז`אק", הצליח להופכו לסרט בינוני בבימויו, שגם בקרב הקהילה ההומו-לסבית האמריקאית לא זכה להערכה רבה.
 
אינני בטוח שהסרט הזה הוקרן כאן אבל המחזה מועלה עתה במסגרת תיאטרון הספריה רמת גן (בית צבי). הסיבה היחידה להעלאת המחזה  (ולצפייה בו )היא ההזדמנות שניתנת לשני שחקנים מצוינים, שי אגוזי ויוסף סווייד, ולבמאי אלון טיראן שיידע לנצל את כישרונותיהם ולתזז אותם נכון בתוך הטקסט הפשטני והרדוד שהם משתמשים בו (באדיבות התרגום המצוין של דניאל אפרת). 
 
המחזה מפגיש את טום ובן ביום ה-24 לאחר שטום גילה כי הוא נשא HIV. כסטרייט לכל דבר יש רק אפשרות אחת להידבקותו – התנסות חד מינית חד פעמית שהתרחשה חמש שנים לפני כן. הפרטנר המדביק היה בן, הטוען לחפותו המוחלטת כמי שתמיד מקיים מין בטוח, מוגן, ואף מקיים מצוות בדיקות דם שנתיות ליתר ביטחון. טום כולא את בן בדירת סבו, שבה גם התרחש אותו מפגש משכבר, נוטל ממנו בכוח דגימת דם ומעביר אותה למעבדה. אם התשובה חיובית, הוא מבטיח להרוג את בן.
 
העימות המתקיים בתמונה הראשונה עד לנקודה הזאת נע שוב ושוב סביב השאלה מהי אמת ומהי אחריות. אלא שהעימות אינו בין שני צדדים שווים. כל מה שבן יאמר טום יטען שזה לא אמת. אבל טום איננו מגלה שום דבר שיכול להיחשב כאמת שלו. את זה הוא יעשה רק בחלק האחרון, כשלפתע ישלוף סיפור על אשתו שגילתה כי היא נשאית ובצאתה מבית החולים נהרגה בתאונת דרכים. או אז גם מגיע תורו של בן לפקפק באמת של טום. אולי נדבק דווקא מאשתו? ואז מגיע "האל מן המעבדה", כלומר התשובה על דגימת הדם של בן, והסיום המפתיע (לכאורה) לא מאחר לבוא.
 
מבחינות רבות המחזאי נמנע מלהתעמק בנושאים ובתת הנושאים שהוא מרפרף ביניהם, נוגע בהם וממשיך הלאה. לא טום ולא בן מקבלים ממנו אשראי של ממש כדמויות ואת זה חייבים להמציא להם הבמאי והשחקנים. אלון טיראן תזמר הצגה קולחת מאוד, ותוך בניית מערכת קשר ויחסים מורכבת, שיש בה מקום לספקות ולגיוון רגשי. שי אגוזי יוצר דמות נכמרת מאוד, נוגעת ללב ככל שהיא מתאכזרת, מכאיבה ככל שהוא רך ועדין ואנושי. יוסף סווייד מרתק כמי שנתון לחסדיו של טום, לתקווה שייצא בשלום מאזיקיו והחדר העלוב שנקלע אליו בשביל עוד מין מזדמן. המיניות השופעת של סווייד בתחילת ההצגה מתחלפת מהר מאוד ובהצלחה להשפלה ועלבון, פחד וכאב. הציוות שלהם מושלם, ושניהם נענים מצוין לקצב ולרעיונות של טיראן.
 
זאב לוי עיצב תפאורה מצוינת של החדר המוזנח, ויעקב סליב עיצב תאורה תואמת למעבר השעות של שתי היממות שבמהלכן מתרחש העימות.