הומור שחור ומרירות של כאב
את המחזה הזה העלה לפני ארבע שנים תיאטרון גשר תחת השם "כולם רוצים להוליווד", וכמו אז גם כאן שם המחזה בעברית שונה מכפי שהמחזאי האירי מרטין מק`דונה נתן לו: “הנכה מאינישמאן". בהפקה החדשה בסטודיו של יורם לוינשטיין הופקד התרגום למחזה בידי דורי פרנס הכל יכול. רועי מליח-רשף ביים באופן שונה ואקטיבי מאוד את תלמידי שנה ג` במשחק משובח ובראשם דני לשמן ("השמינייה") בתפקיד בילי הנכה, שהתייתם מהוריו בנסיבות לא ברורות ואומץ בידי שתי אחיות, רווקות זקנות. התפאורה והתלבושות שעיצב ניב מנור בגוונים כהים, המוזיקה הטובה ברקע שכתב רוני פזהר והתאורה מצוינת של דנה פלסר.
המחזה כתוב כקומדיה שחורה המספרת על חודשי חייו האחרונים של בילי על רקע הפרובינציליות המגוחכת שבתוכה הוא חי, ושממנה הוא מוצא מפלט בהתבוננות עיקשת בפרות, בקריאת ספרים ובמאבק אישי בנכותו. שתי ה"דודות" שלו מנהלות חנות מכולת, עמוסת קופסאות שימורים של אפונה, שמסתירות זו מזו את תאוותיהן הקטנות – עוגיות ונוגטים, ומתחרות זו בזו בביטוי דאגתן לבילי. חבריו הקרובים הם בארטלי, שק החבטות האישי של אחותו הלן, שמאז גיל שש היא האטרקציה העיקרית לזקני העיירה, מה שהפך אותה למפלצת סדיסטית כלפי כולם.
עוד דמויות שמלוות את בילי הן ג`וני-פאטין-מייק, מין עיתונאי מקומי שמוצא חדשות בעיתונים ישנים ומוכר אותן לאחיות תמורת ביצים, ומרחרח סביב כל מי שזז בתקווה לגלות איזה סוד שיוכל להפיץ תמורת מנה גדולה יותר של ביצים. השק האישי שלו הוא אמו הזקנה השיכורה שהוא מתעלל בה כשם שהיא מתעללת בו. ועוד נמצא שם את בובה-בילי, אלמן מתבודד ואת הרופא המקומי מקשארי.
הנסיבות המאגדות את החבורה הזאת במחזה הן בואם של במאי הוליוודי וצוותו לאי השכן לצלם סרט. השנה היא 1934, והחלומות על הוליווד ועל הקולנוע הם העניין העיקרי באינישמאן. בילי מזייף מכתב שבו הרופא מבשר לו כי ימות תוך חודשיים-שלושה משחפת, ובאמצעותו הוא משכנע את בובה-בובי, שאשתו מתה משחפת, לקחת אותו אל האי. משם הוא נלקח להוליווד למבחן בד לתפקיד נכה בסרט חדש. שהותו שם מתארכת, ובאינישמאן כבר אומרים עליו קדיש, כשלפתע הוא שב, מפוכח מהחלום. עתה רק נותר לו לדעת את האמת על הוריו, ולגלות את האמת על עצמו.
ההומור השחור של המחזאי האירי שופע בעיקר במערכה הראשונה, ואילו במערכה השנייה הוא מתחלף במרירות של כאב. אין כמעט דמות שאיננה פגועה, כשם שאף אחת מהדמויות איננה נטולת פגם, ובעיקר נפשי. לעומת זאת, הנכות של בילי אמנם פיזית וניכרת לעין, אך עולמו הפנימי, חריפותו ורגישותו כמעט שאינם מוכרים לסביבתו הקרובה. פה ושם הוא פותח להם אשנב. מי שמציץ ומביט פנימה - נפגע.
שחקן עם עתיד בתיאטרון
את המשוואה הזאת מצליח הבמאי רועי מליח-רשף לעצב היטב, והכפילות האירית האופיינית הזאת של שמחת חיים מהולה בכאב ניכרת בכל מהלכי ההצגה. בעיקר הוא ידע לעצב את המשחק של כל אחת מדמויות כך שהכפילות הזאת תזהר מתוכה, אפילו אם רק במרומז. כבר מהרגעים הראשונים זה ניכר במשחקן של גליה פטילון ומירב שירום כצמד האחיות המגדלות את בילי. שתיהן שחקניות צעירות שנדרשות לגלם תפקידי נשים מבוגרות, וכל אחת מהן יודעת לעשות זאת בדרכה, ללא שימוש בסממנים חיצוניים כמו כיפוף גו, או רעדה קלה. פטילון הטמיעה פנימה את היותה של איילין אישה בוגרת ששמרה על נעוריה ומשובותיה כלפי חוץ, ושירום עיצבה חדות קול, קפדנות, ועיניים בוהות שמעת לעת ניצת בהן זיק משובה, וברגע הנכון בצבצה שם גם דמעה.
ליאור מיכאלי היה נסער ואנרגטי, לעתים בהגזמה, בתפקיד ג`וני-פאטין-מייק. גם הוא אמור לגלם איש מבוגר בהרבה מגילו שלו, אך שלא כמעיין פייזק שגילמה את אמו, הוא לא יכול היה להשתמש בצד הקריקטורי של הדמות כדי לבטא איכשהו את בגרותו. עם זאת, הוא הצליח להיות מאוס בדרך כלל, מגוחך כמוכר חדשות ישנות, ואנושי מאוד ברגע המבחן. פייזק, בכיסא גלגלים ועם בקבוקי וויסקי בלתי נדלים, ידעה להשתמש מצוין בקולה ובמבע פניה כדי להציק לבנה, ללעוג לו, ובכך להסביר את נכותו הרגשית לצד טיפולו המסור בה בציפייה שהיא תתפגר סוף סוף.
הזוג השלישי, גור פפשקוביץ כבארטלי וגיל יפרח כאחותו הלן, היו מושלמים וניצלו היטב את כישוריהם האישיים, קולותיהם וחזותם כדי לעצב דמויות מוגזמות במידה נכונה, ובעיקר את מערכת יחסיהם הסאדו-מזוכיסטית. התמונה שבה הלן מנפצת ביצים טריות על ראשו של בארטלי הייתה שיא קומי, בזמן הנכון, ושני השחקנים הצעירים גילמו אותה בשיא הרצינות. גם להם היו רגעי חסד קצרצרים של רגש וחיבה, בעיקר כלפי בילי. ניר אברשי היה טוב מאוד בתפקיד בובה-בובי, בנוכחות המרמזת הן על אבלו המתמשך והן על הכוח הפיזי האצור בו. הוא היה מצוין ברגעי כניעתו לבקשתו של בילי לצאת עמו אל האי וכן גם ברגעי נקמתו על התרמית של בילי. ארז מעיין עיצב היטב את דמותו של הרופא, במשחק מרומז הנשען על התנהגות של אדם הסובל מצינון כרוני.
ובתווך, בין כל עמיתיו הטובים, בלט דני לשמן בתפקיד בילי. את הצד הפיזי של הנכות הוא עיצב וקיים באמינות מרבית, עד כדי כך שאפילו במעברים החשוכים בין התמונות היה ניתן לראות אותו ממשיך לצלוע, ושומר על עקמת גוו ושיתוק ידו השמאלית. העיצוב הזה, קשה ככל שיהיה, הוא ההבט החיצוני של הדמות, יכול היה ובקלות רבה להשליך ולרמוז גם על נכות פנימית או על פיגור שכלי.
זה לא קרה משום שהבמאי ולשמן ידעו לעצב בתוך החזות הפיזית הנוקשה את הרוך ואת התבונה של בילי, את ההומור ואת התושייה שלו, את הגעגוע הנואש להוריו, ואת האהבה להלן, ובעיקר את הכרת התודה לצמד הדודות שגידלו אותו. שיאי משחקו היו במערכה השנייה, במונולוג מרטיט בהוליווד ואחר כך בתמונת הסיום המורכבת והטעונה מבחינה רגשית.
זה היה סיום מרגש ומרתק להישג של לשמן לכל אורך משחקו ובשתי התמונות הגדולות האלה הוא התגלה כשחקן צעיר ומבטיח, שאשמח לשוב לראות אותו בעתיד הלא רחוק על במות התיאטרון המקצועי.