יצירתו החדשה של אדוארד לוק הייתה עשויה להיות יצירת מופת לולא חסרה לה נשמה
דקונסטרוקציה של בלט קלאסי
להקת המחול הקנדית "לה לה לה יומן סטפס" הוקמה ב-1980 ומאז היא נחשבת, בזכות רעיונותיו רבי ההשראה של מייסדה, אדוארד לוק, ללהקת המחול המהירה ביותר. כלומר רקדניה מבצעים את צעדיהם, את מעופם, את קפיצותיהם ואת מנוחתם במהירות מסחררת. את הייחוד הזה הביאה עמה הלהקה גם ביצירתו החדשה של לוק "אמג`ד" שהיא דקונסטרוקציה מתוכנתת של יסודות הבלט הקלאסי.
ליתר דיוק "אמג`ד" היא יצירה השואבת את השראתה מיצירות הבלט הקלאסיות הגדולות "אגם הברבורים", בעיקר, ו"היפהפיה הנמה", ומשתמשת בעיבוד בן זמננו שיצרו המלחינים גאווין בריארס ודייוויד לאנג למוזיקה של צ`ייקובסקי לשני הבלטים האלה, ובצירוף מוזיקה אלקטרונית של בלייק הרגרייבס. המוזיקה מבוצעת חי על הבמה בפסנתר, בצ`לו ובשני כינורות. לקראת סיום הנגנים עוזבים את מקומם בעומק הבמה ומתייצבים בארבע פינות הבמה, כסוגרים על תשעת רקדני הלהקה.
באמצעות מהלך הפירוק של היצירות הקלאסיות, כולל המוזיקה, לוק מבקש לבחון את הזיכרון של הצופים, או אף מטיל עליהם ליצור מחדש, בדמיונם, את הדימויים המקוריים של ברבורים ושל נסיכים ונסיכות ואנשי חצר. הברבורים שלו מתנועעים במהירות כפולה ואף יותר מזו של בלט רגיל, אך תנועת הזרועות, הדואטים הקצרצרים, התנוחות ושלל הרעיונות חוזרים על עצמם, כאילו מתעקשים להזכיר נשכחות. הנחת היסוד היא שהצופים באולם מזהים את החלקיקים האטומיים של לוק כרסיסים ושרידים של גרסאות המקור. אני משער שזאת הנחה סבירה, ובכל מקרה יש בכל אלה מקטעים מושלמים – ולא מעט בזכות שלמות הביצוע של חמש הרקדניות, שכל אחת מהן מפגינה יכולת ומשמעת תנועה מופתיות, ועמן גם ארבעת הרקדנים האתלטיים, שהבולט בהם, דומיניק סנטייה, אף מופיע בקטע מרתק כשהוא נועל נעלי אצבע, וכל צעדיו הם על אצבעותיו ובצעדים של בלרינות.
תאורה מעייפת ומרדימה
אלא שיחד עם המחול עצמו לוק מביא לבמה שני גורמים מעיקים המכסים על הישגיו הכוריאוגרפיים. היצירה כולה בנויה למהדרין כפיסות מידע תוך העלמת הנרטיב שלהן, ומשום כך נוצרת תחושה של משהו טכני מאוד, קר וחסר נשמה. את הנקודה הראשונה הזאת מדגיש צד העיצוב הבימתי, המורכב מתפאורה סתומה למדי הכוללת שלושה מסכים עגולים עולים ויורדים שעליהם מוקרנות תמונות של חרוזים, נוף יער, כתמי צבע, צעיפים לבנים ועוד שכוונתם ככל הנראה להזכיר או לפרק את נושא האגדה שביסוד שתי יצירות הבלט.
מי שבעיקר מחבל ביצירה ומונע את הסיכוי לעמוד על יופייה במלואו היא התאורה של ג`ון מונרו, שבנויה על תזזיות עיגולי אור, קטנים או גדולים, בעוצמה מינימלית המתחרה רק בכתמי התאורה של שלטי היציאה מעל דלתות האולם. התאורה מעייפת, אפילו מרדימה, ואם אני מנסה לנחש את ההיגיון שלה, אני "נזכר" לכאורה בימים ההם כשהתאורה הייתה באמצעות עששיות ונרות.
בסופו של דבר, ומבעד לאפלה הגדולה שעל הבמה, נוצרה בי תחושה של יצירה מהירה איטית מאוד, שאם הייתה מסתפקת במחצית הזמן, כלומר בארבעים דקות לכל היותר, ייתכן שגם הייתה מרוויחה כפליים.
14/01/2009
:תאריך יצירה
|