יעקב כהן מבשל, מנקה ומרקיד את ניל סיימון תחת שרביטו המיומן של הבמאי משה נאור
קומדיה בת 44
בחלקה השני של ההצגה נפלו חומות המגן שלי, תחת לחצם של פרצי הצחוק שלי ששחררו אותי מהחרדה לגורלה של אמנות התיאטרון. עד אותו רגע השתוממתי על התיישנות, אמיתית או מדומה, של הקומדיה בת 44 השנים של ניל סיימון, שזיכתה אותו, במאים, שחקנים ומפיקים בעושר ובתהילה. הבמאי משה נאור תזמר את ההצגה במיומנות ברורה, והתרגום של שמוליק לוי, מבריק ושנון כפי שהיה לפני עשור ויותר, נשמע לי פה ושם כשומר ניחוחו תחת ההגדרה של "ישן נושן". למכובדות הכללית תרמו התפאורה היפה של לילי בן נחשון, פסקול המוזיקה של רן בגנו, התלבושות של ילנה קלריך והתאורה של מאיר אלון שהיו מהוקצעים, מקצועיים ועונים על התואר "כמו שצריך".
עלילת המחזה פשוטה להפליא. בדירתו של אוסקר (אלי יצפאן), הגרוש הטרי, מתכנסת מדי שבוע חבורת שחקני פוקר (שמחה ברבירו, שמעון כהן, דרור טפליצקי ושמוליק כהן היעילים כנדרש). כשההצגה מתחילה חסרה עדיין היד הששית, פליקס (יעקב כהן), ובשיחת טלפון עם אשתו הם מגלים כי היא הודיעה לו על החלטתה להיפרד ממנו. כאשר הוא מגיע הוא נסער ונחוש להתאבד. אוסקר מזמין אותו להישאר אצלו, פליקס האובססיבי לסדר וניקיון נענה ומיד מתחיל במסע החינוך מחדש של מארחו החי בבלגן פרוע.
אינני בטוח מה היה הרגע המכריע שניהלה אתי ההצגה בחסות קהל המאות שהתענג בקול גדול ממה שראו עיניו על בימת בית החייל, אחד מאולמות-המקלט של הבימה. עד אותה נקודת-זמן נעלמה נעתי במקומי באי נוחות מסוימת, והייתה לי תחושה שגם על הבמה יש אי נוחות דומה. אפילו אלי יצפאן שגויס בהברקה ניהולית כבן זוג ליעקב כהן, התנהל במין כבדות, כאילו מתנצל שזה עדיין לא מה שאנחנו מצפים ממנו, ולא בדיוק מה שצריך לקרות.
כשיעקב כהן נכנס סוף סוף הקרח החל מפשיר, קוביית קרח אחת אחרי השנייה, עד שמהות הקומדיה האנושית של סיימון כוסתה כליל במים הרותחים של משחקו הממוחשב של כהן. צעד אחר צעד הוא והבמאי עיצבו תנועות, הבעות פנים, מחוות, צעדים ועוד אמצעים שנועדו להצחיק. אפשר היה לשבת ולהתפעל מיכולתו של כהן, מהווירטואוזיות המתוכנתת בדייקנות, כל פיסת טקסט והביצוע הייחודי שלה. אלא שחסר לי במשחקו מרכיב חשוב ומהותי – האדם. הוא היה רובוט. וכנראה זה קרה אז, כשהבנתי שזה המשחק שלו, שנכנעתי והצטרפתי למקהלת הצחוק.
נדמה לי שכמעט באותה נקודת זמן גם יצפאן הבין שכדאי לו להצטרף למסיבה, ואפילו גייס בעצת המחזאי את עזרתן של שתי שכנות מארגנטינה, האחיות חואניטה ונדריאנה (סיגלית פוקס ויפית אסולין היעילות). משחקו של יצפאן עבר שידרוג, חרצובות הלשון התחדדו, האזיקים נשרו, השרירים התנפחו, והאגרופים האנושיים שלו הוטחו ברובוט. הוא עשה את זה מצוין, ונדמה לי שמכל הלב. אין ספק שאז גם הנאתי מהעניין גם היא שודרגה והגיעה לשיא הקתרזיס ברגע הנכון.