פסטיבלים - דודה ליזה - מיתוס של תיאטרון

המחזה החידתי שכתב נסים אלוני לחנה רובינא לפני 40 שנה מועלה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב

ארץ ישראל וחלומות נשברים

"דודה ליזה" היה בשעתו מתת חסד לתיאטרון הלאומי בן החמישים, וחנה רובינא הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי שבחמישים שנותיה על הבמה, מימי מוסקבה דרך אירופה, ארה"ב ועד לב תל אביב הפכה למיתוס של תרבות ולאום. מיתוס שכבר באותה עת, ואף לפני כן, קמו עליו לנפצו. נסים אלוני כתב מחזה רומנטי-בלשי שעניינו היה רחב אולי אף יותר מכדי שהיה ניתן לפענח אז.

היו שם ארץ ישראל וחלומות נשברים של תחייה, היו שם סיפורים של אהבה, שני מקרי רצח, מסכות והעמדות פנים, משחק שח ומשחק קלפים, ושלושה דורות הנאבקים אלה באלה על זכות-אבות לכאורה, וזכות מקרקעין למעשה. והיה שם תיאטרון, במהותו הרעיונית ובמהלכיו הגדולים. והייתה שם חנה רובינא, השחקנית והמיתוס, ולצידה שותפים ותיקים כמו קלצ`קין ואמיתי, צעירי הבימה הראשונים כמו נחום בוכמן, שמוליק סגל, ישראל בקר ונציגי הדור השלישי, הצעיר יותר, יוסי פולק, אדית אסטרוק, שי דנון וסטלה אבני.

חמישה חודשים בלבד עברו מהבכורה של "דודה ליזה" שחיים גמזו סיים את ביקורתו המתלהבת עליה בהכתרתו של נסים אלוני כמחזאי הישראלי הטוב ביותר, ואלוני נכנס סופית לפנתיאון המיתוס התרבותי והלאומי יחד עם שלישיית הגשש החיוור בתכנית שכתב וביים "קנטטה לשווארמה". גמזו המשיך להתלהב מאלוני וכתב אז שהגשש החיוור חייבים לו "חוב של צמיתות". בעקבות אותן הצלחות של 1969 המשיך אלוני את המחווה האישית שלו לרובינא, ואף צירף אליה את אהרון מסקין, מיתוס בזכות עצמו, ב"צוענים של יפו" ואת יוסי בנאי, מיתוס בהיווצרות, ב"אדי קינג".

ועכשיו תשאלו למה נעלמו המחזות האלה של אלוני מבימת התיאטרון הישראלי? התשובה השטחית היא כמובן הקופה. התשובה המהותית יותר היא שמדובר במחזות שהן באמת ובתמים כתב חידה, כפי שהזכירה לנו ההפקה המשותפת של הבימה והחאן ל"בגדי המלך" מחזהו הגדול של אלוני, הנחשב לאבן היסוד של מעמדו – השנוי במחלוקת - כגדול מחזאי ישראל.

נוסטלגיה והיכרות ראשונה

משום כך, ובהתחשב בכל המרקם המיתולוגי הקשור בשם הזה, וכמובן בשמה של רובינא, ראוי להתייחס בהערכה רבה, עקרונית, לבמאי גיא כהן שבחר ב"דודה ליזה" כעבודת הגמר שלו לתואר השני בלימודי התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. ההערכה היא גם פרי הצפייה בהצגה הצנועה שביים, הנעה על שני פסים מקבילים – פס הנוסטלגיה של מי שראו את ההצגה בשעתו, ופס ההיכרות הראשונה של מי שרק שמעו על אותה הצגה. העיקרון הזה שלהם מובלט באמצעות רשימת השחקנים, שליד כל אחד מהם מופיע שמו של השחקן שגילם את אותו תפקיד בהצגת הבימה.

עלילת המחזה מתרחשת באחוזה גדולה הצמודה למושבה שמציינת באותו זמן את יום הולדתו המאה של ז`אק בלנק, שנרצח על ידי בנו יוסף במרתף היין, בנוכחותה של ליזה, אחותו של ז`אק, שאהבה את אחיינה אהבה אסורה. יוסף הוגלה לאמריקה, שם ישב 14 שנים בכלא, ומשם שלח שלושה שליחים עמוסי זהב אל האחוזה, ועם משימה לרצוח את ליזה. אלא שהיא השתלטה על השליחים, התחתנה עם שלושתם, אחד אחרי השני, לליל כלולות אחד, שבסופו סורסו ונשתלו בגן כגננים נטולי זיכרון והיגיון. השליח שלה לדבר עבירה היה אז ד"ר אטלס, אגרונום מדופלם, שבתמורה הוכרז כארוסה הנצחי של ליזה.

המחזה מתרחש כאמור בצל חגיגות המאה, ובצל שובו המפתיע של יוסף (שהפך באמריקה ל-ג`ו) לגאול את זהבו וליטול מליזה את רכוש אביו. הוא מתחיל לשחק ברגשותיה של ליזה, אך זו, המעמידה פני נכה בכיסא הגלגלים, נעזרת במשרת הזקן יאשה, קמה מכסאה ברגעים הנכונים, ובעזרתו של אטלס הופכת את הקלפים וכופה על יוסף-ג`ו את המשחק שלה. היא נעזרת בפסל מקומי, ובמרים הצעירה, הצאצא האחרון של המשפחה הבאה לביקור מלימודיה בג`נבה ומתאהבת ג`ו, ומזכירה לג`ו את אמה אביגיל, אהבתו הגדולה משכבר הימים. יושבת ראש המועצה המקומית מודאגת מהמתרחש המאיים על החגיגות שהיא מארגנת. הבטיחו לה זיקוקין די נור, אך מה שהיא מקבלת זה רצח נוסף, ופחד חדש מהתלקחות המאבק המשפחתי כשמרים תחזור.

התיאטרון הוא הגיבור הנסתר

הצניעות של ההצגה שביים גיא כהן ניכרת כבר בעיצוב הבמה על ידי קארין רומנו-אשכנזי שגם עיצבה יפה את התלבושות והתאורה. הבמה העירומה כמעט לחלוטין, גם במקטע המעוצב כלוח שחמט גדול, תובעת מהצופה להפעיל את הדמיון, לצבוע את הלבן, האפור והשחור בירוק עד, לשמוע ציפורים וצפרדעים, ולהבין שהבמאי הפשיט את המיתולוגיה ממחלצותיה, והוא נותן לטקסט של אלוני את זכות הבכורה, לספר את הסיפור, להציג את כתב החידה, ולהתחמק – בהתאם לאלוני – מפתרונה האחרון. אינני בטוח שזה נכון ביחס לאותו קהל שלא ראה את ההצגה ההיא. אבל כמי שראה אותה אני יכול להעיד שעלה בידיו ובידי הדרמטורגית ליאת פסברג להחיות בי את אותו עבר מפואר.

יתר על כן, ההצגה של כהן מחזקת מאוד את ההכרה של הזיקה בין המתרחש במחזה הזה לבין אבני דרך בתולדות התיאטרון – "אדיפוס המלך" (רצח אב, פולחן, טובת הקהילה וגם הקשר המיוחד בינו לבין ליזה), "גן הדובדבנים" (האחוזה המייצגת ערכים מהעבר המגיעים לפשיטת רגל, כולל אצולה מעמדית שדור הבנים ובני המעמדות האחרים מורדים בה), פירנדלו ומחזות ה"אמת" שלו (וגם "שש נפשות מחפשות מחבר", כמובן) ו"ביקור הגברת הזקנה" של דירנמט (סגירת חשבונות, נקמה, גנגסטרים שהופכים בעלים זמניים, הופכים למשרתים ועיניהם מנוקרות, וטובת הקהילה). אלה אינן זיקות מקריות. אלוני, היה דרמטורג של הבימה, והיה מתרגם מחונן, חי את עולם התיאטרון והדרמות הגדולות שלו, כולל הפארסות הצרפתיות הנפלאות, שאף להן יש זכר במחזותיו. התיאטרון זרם בעורקיו, המערכת עצביו, בשפה שדיבר בה בחייו, במחזותיו ובמערכוניו. בכל אלה התיאטרון הוא הגיבור ה"נסתר" – הוא המציאות והוא הדמיון. ואלוני היה אמן המיצוי של הרעיון הזה.

רוחה של רובינא

המשחק בהצגתו של גיא כהן אינו אחיד, ולעתים צעקני בהגזמה כמו בתמונת הפתיחה של שלושת הגננים (שריאל יגודניק, בן סלע וויטלי פוקס), ואף בהמשך, ובעיצוב משחקה הטוב של מאיה יעקובסון בתפקיד גברת פרל, ראש המועצה המקומית. רותם טיקוצ`ינסקי טובה בתפקיד הבעייתי של מרים בלנק, וכך גם ניר שאולוף בתפקיד הפסל שי קדוש, היחיד שאינו נדבק בחיידק הטירוף, וחגי שומרוני שהיה למשרת הזקן יאשה כמיטב המסורת של צ`כוב. מיכאל שאינסקי היה אלים ומאיים ושתוי כנדרש בתפקיד יוסף בלנק, ועופר שיינברג היה מצוין בעיצוב דמותו של ד"ר אטלס, הארוס הנצחי, השותף למזימה שנעקץ בעצמו. הוא היה ענייני מאוד, בהיר במסירותו הכפויה ובתקוותו האבודה, ואחר כך רב עוצמה בקנאתו ובפגיעותו.

אבל ההצגה בסופו של דבר קמה ונופלת על עיצוב דמותה של דודה ליזה, וזה הקלף המנצח של הבימוי והמשחק בהפקה הזאת כשם שהיה לפני 40 שנה. ולא בכדי, כי צחית שפרן מעצבת את התפקיד מצוין בזיקה ברורה למשחקה של רובינא בתפקיד הזה, כאילו אותו מהלך מכריע במחזה – הבאתה פסלה של ליזה אל הגן – תורגם בהצגה החדשה להעלאת רוחה של רובינא מההצגה ההיא.

שפרן יושבת בכיסא הגלגלים או צועדת באותו הדר, באותו שילוב אצבעות ידיים, היא מדברת באותו חיתוך דיבור (שהרי אלוני כתב את הטקסט לחיתוך הדיבור המיוחד של רובינא), באותו טון סמוי של גאווה (של התפקיד ושל השחקנית גם יחד), באותה ארשת פנים המתחלפת בין ערפול לחיוך ציני מסוכן, ואפילו באותו עיצוב של השפתיים. הכתובת הברורה לכל אלה היא הקהל שהיה שם אז, שזוכר ואולי מתגעגע. אבל שפרן השכילה לתת לנו את אלה במינון נמוך, ברמיזה, ולא בחיקוי, ויצרה דמות טובה ויפה בזכות עצמה.

"דודה ליזה" לא הייתה גם לפני ארבעים שנה מחזה קל, ודי מפתיע לגלות כי הוא רץ אז 88 פעמים. גם היום ההצגה איננה קלה לפיענוח. אבל יש בה מרכיב אחד לפחות שנשקף אל הקהל אז ועכשיו: קריסת האגדות היפות על תולדות היישוב ודור הנפילים. ויש בה עוד מרכיב אחד ייחודי – שפתו המופלאה של נסים אלוני, כפי שכתב עליה בשעתו חיים גמזו פיסקה החותמת את ביקורתו שהופיעה ב- 7.2.1969 בעיתון "הארץ": “מי שאוהב מחזה ממש האומר דברים של ממש בשפה מורמת מעל לחולין של ממש, [...] מי שרוצה לשמוע את הדו-שיח המזהיר ביותר מכל המחזות המקוריים שנכתבו עד היום – ילך להצגת `דודה ליזה`, יצירתו של המחזאי הישראלי הטוב ביותר: נסים אלוני".