פסטיבלים - התקלה – מחזה-משל קאמרי

נובלה של פרידריך דירנמאט זוכה לעיבוד בימתי מקורי ורב השראה של הבמאי שי פיטובסקי

סיפור אפשרי בכל זאת

"התקלה" היא נובלה מאת המחזאי השווייצי פרידריך דירנמאט, מחבר "ביקור הגברת הזקנה", “נישואיו של אדון מיסיסיפי" וה"הפיזיקאים". הנובלה נכתבה בו זמנית גם כתסכית רדיו, עם שני סיומים שונים, ואחר כל אף עובדה כמחזה טלוויזיה, ובהמשך הופיעה בגרסת מחזה לתיאטרון. עלילת התקלה וסגנון הכתיבה דומים מאוד לרומן הגדול של קפקא "המשפט", והעיסוק העיקרי בה הוא סביב השאלה של משפט צדק, עיוות דין, חקירות ואשמה, ובעיקר – מה קורה לאדם חף מפשע כשהוא נטחן בגלגליהם. עם זאת, דירנמאט עצמו כתב כי אנו חיים בעולם שבו לא אלוהים, לא הצדק ולא הגורל מאיימים עלינו. תחת זאת רק מקרה או תאונה הם אלה שיוצרים "סיפור אפשרי בכל זאת" (כותרת המשנה של הנובלה) שבו מוצא עצמו נציג החברה המודרנית, חסרת-המצפון, הטכנולוגית נתון למשחק-שליטה של נציגי הצדק השמרני-פרימיטיבי.

ב"התקלה" הנציג הזה הוא אלפרד טראפס (בעגה השוויצרית פירושו קרוב למושג ביש-מזל), סוכן מכירות בכיר, הנוסע במרצדס בליל חורף מושלג, ותקלה במכונית מביאה אותו אל ביתו של שופט בדימוס, המארח בביתו שני משפטנים זקנים ובעליו של פונדק. כהרגלם מדי ערב גם בערב הזה הם סועדים את לבם בארוחת גורמה ואחריה מקיימים את המשחק האהוב עליהם – לערוך משפט דמיוני לדמות היסטורית. הפעם הם מציעים לטראפס להיות נאשם, והוא מסכים ומיד מכריז כי הוא חף מפשע. המשפטן קומר (=חשש, דאגה) הוא הסנגור שלו שמנסה לשכנע אותו מיד להודות בפשע ולקבל עונש סמלי, שאם לא כן הוא עלול לקבל גזר דין מוות בתלייה, ותליינו יהיה בעל הפונדק. התובע במשפט הוא מר צורן (=עברה וזעם), והשופט הוא המארח, מר פרופס (=עמוד תווך, משענת וגם אבזרי-במה).

רביעיית מיתרים והקול האנושי

הגרסה המוצגת עתה בצוותא היא עיבוד של ג`יימס יפה. הבמאי שי פיטובסקי (שריאיון עמו הופיע כאן) בחר להציגו כתיאטרון-סיפור משולב בתיאטרון גוף שבו השחקנים יוצרים את התמונות ואת האפקטים בגופם ובקולם, בה בעת שהם מספרים או מנהלים את הדיאלוגים. את שיטת העבודה של פיטובסקי פגשתי אשתקד ב"ביאטריצ`ה" כהצגת בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים (והשבוע היא חוזרת להופיע בצוותא). שם הבימוי שלו היה פנורמי-פוליפוני, וכאן הוא עושה צעד חשוב קדימה במסגרת הצגה קאמרית, עם חמישה שחקנים בלבד, ממוקדת בעלילה אחת ובדמויות מוגדרות מהתחלה ועד הסוף.

ההצגה מתרחשת על במה קטנה, בעיצוב כנרת טופז, שמסומן עליו טרפז, וההתרחשות מתנהלת בתוכו או לאורך הפסים המסמנים אותו. למעט התיק של טראפס אין אבזרים. לעומת זאת יש תלבושות גרוטסקיות מאוד, יפהפיות, לארבעת המארחים, וחליפה מודרנית בהירה לטראפס, שגם אותן עיצבה טופז. תאורה אפקטיבית מצוינת שעיצב מרטין עדין, ופסקול מוזיקה מצוין שערך אריאל ברנס יוצרים את אווירת המתח והשעשוע הביזארי.

את המשחק של ארבעת המארחים והאורח הלא צפוי שהם מכניסים למשחקם עיצב פיטובסקי, בסיוע הכוריאוגרפיה העדינה של רועי ויינשטיין, כמבנה מוזיקלי של רביעיית מיתרים בצירוף עם כלי אחר, הקול האנושי של מי שנקלע לרשתם. הם נמתחים ומשתחררים והוא נע ופועל בהתאם לוויברציות שהם יוצרים, כל אחד בתורו, או ביחד. בכמה מקרים הוא יוצר תמונות ייחודיות, כמו הטיפוס בגרם המדרגות העגול אל החדר שבו משכן השופט את טראפס, ואחר כך בעיצוב הארוניות והמגרות שיש בו, שאותן מגלמים להפליא אייל רדושיצקי, יובל שלומוביץ` ולאה גלפנשטיין.

גרוטסקה מול תמימות אנושית

אייל רדושיצקי, בתלבושת שהגביהה אותו והאריכה את אבריו, מגלם לאורך ההצגה את דמותו של התובע, במבטא מודגש, ובהגשה טובה מאוד של תחמנות כטבע אישי ומשפטני גם יחד. יובל שלומוביץ, בבגד כדורי, הוא הסנגור שמכיר היטב את חוקי המשחק המפותלים של הצדק, וכך גם המשחק שלו, וירטואוזי-מתפתל בתנועתו, וישיר מאוד באמירתו ובמסריו. ישמרני אלוהים מסנגור כזה. הראל מורד, בתפקיד השופט יוצר בעיוות קול, בהעוויות ובמחוות ידיו ואצבעותיו דמות מבשרת-רעות כמי שפותח דלתו, כבעל בית וכנציג הדין והצדק, ולוכד פנימה את טראפס. לאה גלפנשטיין מעצבת להפליא, בעיקר בפניה וכמעט ללא מילים, את בעל הפונדק, העוקב בעניין אחר המתרחש בציפייה למיצוי ייעודו כתליין.

אל תוך קורי המיתרים האלה הביא פיטובסקי שחקן אורח, יואב היימן מלהקת החאן הירושלמי, בתפקיד אלפרד טראפס. משחקו של היימן שונה לחלוטין מזה של הארבעה. הוא היחיד שמגלם דמות ריאליסטית, שהגרוטסקה היחידה שלה היא התמימות האנושית שמאמינה במשפט צדק, אך משחקת לידי עיוות הדין המתרחש תחת כנפיו. היימן מעצב מצוין את מהלכי ההילכדות ברשת באנרגיה מתפתחת בהדרגה מפסיביות משתאה דרך הצטרפות משועשעת ועד השלמה נלהבת עם תפקידו במשחק.

"התקלה" של דירנמאט הוא מחזה-משל או אפילו נבואה, על מציאות חברתית ומשפטית שאנו מכירים בימינו. בזמנה הייתה הנובלה אזהרה שנשלחה, מתברר, כקול קורא במדבר. בהצגתו של שי פיטובסקי הקול הזה שב ונשמע, ברור וחד.