כישרון מבטיח-מקיים
 
מאור זגורי זכה בשנה שעברה לשבחים רבים על משחקו בהצגה "שוליים קשים" שהועלתה במסגרת בית הספר לאמנויות הבמה  של סמינר הקיבוצים. אחר כך שב והרשים ב"ביאטריצ`ה". בכך הגיעו לסיומם לימודי המשחק שלו. עברו כמה חודשים ושמו צץ במפתיע כבמאי של אחד המחזות הפולניים בני זמננו שנבחרו להיות מוגשים בהקראה מפגש המיוחד שתיאטרון הבימה ארגן לרגל הצגת "בת ים – טיקוצ`ין". זגורי, שממשיך את לימודיו במסלול האקדמי של בית הספר במגמת בימוי והוראת תיאטרון, החליט להעלות את המחזה שקיבל, "אבסינת",  בהפקה בימתית מלאה, מפתיעה ומרשימה ביותר, שבקרוב תחזור אל תיאטרון תמונע. התחושה הכללית הייתה כי במאי נולד.
 
פחות מחודשיים עברו והגיעה ההזמנה לראות עבודת בימוי חדשה של זגורי, שנוצרה כתרגיל בימוי בבית התומך של בית ספרו, תחת עינו החונכת של איציק ויינגרטן. הייתה זו הזדמנות לגלות אם ההפתעה הראשונית הייתה יריית פתיחה מקרית או העידה על כישרון מבטיח-מקיים באמת.  

אלבום של צחוק ודמע
 
זגורי כתב את סיפור ההצגה "בתולים" ובעבודה עם השחקנים והשותפים האחרים פיתח אותו למחזה העוסק בזכרונות של עונג וכאב של נעורים, שיש בהם גילוי עצמי, אובדן התמימות והבתולים.אין זה המחזה הראשון שנכתב בנושא הזה, וקרוב לוודאי שעוד יהיו רבים אחרים. מה שמייחד את "בתולים" הוא הביטוי המיוחד של צער העולם כתיאטרון סיפור המתנהל כאלבום תמונות שיש בהן צחוק ודמע, אור וצל, פחדים, כעס ואהבה. זהו סיפור על "ילד", כפי שקוראים לו בהצגה, בן 15, שחנק באמצעות כרית את אחיו הקטן עוז, וכתוצאה מכך האח מדבר בעיוות קול ובשיבוש עיצורים. משום כך הבתולים שבהצגה הם גם החתולים, שדמיונו של ילד שומע אותם בלי הרף.
 
מערכת היחסים בין ילד לעוז היא אחת משלוש מערכות היחסים שהמחזה מעלה. הראשונה, המצחיקה עד דמעות, היא זו שבין ילד לחברו הטוב מונבז, בן גילו וכבר מומחה גדול לענייני מין, שאותם הוא מלמד ומדגים בהנאה גלויה. מערכת היחסים האחרת היא עם מיה, נערה מבוגרת יותר, שהגיעה למושבה לפני כמה שבועות, והופכת להיות מושא אהבתו ותשוקתו המתעוררת של ילד. ברקע פועם הכאב על אבדן טרגי, המסמן אולי אף יותר את המעבר החד מהתמימות אל המציאות.
 
זגורי ביים את המחזה בדמיון רב כשהוא משתמש היטב ברעיונות התנועה של מירי לזר, שעמה עבד גם ב"אבסינת", כדי ליצור תיאטרון-תנועה מרתק בשפתו הכפולה. לעתים התנועה מפורשת, כמו בתמונה שבה מונבז מלמד את ילד לאונן, לעתים היא רק נרמזת, ובשלב מסוים היא מורכבת מאוד, כמו בתמונת ההילוך-לאחור שבה ילד משחזר מהסוף להתחלה את מה שראינו. תמונה מקורית שמבוצעת בשלמות.
 
מרכיב נוסף בעיצוב ההצגה שזגורי היטיב להשתמש בו היא התפאורה של אדם קלר. עיגול צהוב, ושלוש בימות קובייתיות, אחת מהן תלויה וקבועה במקומה, במרכז, והשתיים האחרות ניידות, ויוצרות מקומות שונים בעלילה, כמו גג בית, חדר ילדים, מרתף ועוד. קלר גם עיצב את התלבושות בהתאמה יפה - מכנסי חאקי קצרים וחולצת טי רחבה בצבע האדום הרך של התפאורה. האפקט החזותי שנוצר מחוזק בתאורה הטובה שעיצבה עומר בן סעדיה, שמדגישה את התום לצד הצללים המעיבים עליו. הראל מויאל כתב מוזיקה המשתלבת מצוין בהצגה, יחד עם קטעי מוזיקה  נוספים של מייקל ברוק.
 
תמימות בקצה הצוק 
   
את ההיגד הבימתי הכולל נושאים ארבעה שחקנים צעירים, ובראשם דורון עמית בתפקיד ילד. עמית, שהיה מרשים במיוחד לפני שנה בתפקיד ויקטור בהצגת "ירמה" שב וחושף כישרון משחק מרתק. הוא מצליח לבטא עולם פנימי עשיר ומיוחד של תמימות הניצבת בקצה הצוק, מאוימת ומאיימת. הוא רך ונוקשה חליפות ביחס לאחיו, הוא מפוחד מגילויו של חברו, והוא נמשך ברטט אל מיה. 
  
יולי סקר מעצב ברגישות רבה את האח הפגוע עוז, המחפש כל דרך אפשרית להתקרב אל ילד, מבלי לשכוח לרגע מה קרה ביניהם. דניאל סבג מצחיק ומרתק בתפקיד החבר מונבז שכל עניינו הוא בתענוג המיני. לאה גלפנשטיין, שהרשימה ב"ביאטריצ`ה" ולאחרונה בהצגת "התקלה", מרגשת כאן במיוחד בתפקיד מיה, שחוויית נעוריה כוללת את הכאב על אבדן אמה, את הבדידות בסביבה החדשה, ואת האהבה הנרקמת עם ילד.
 
"בתולים" היא הצגה המביאה עמה מטען של תיאטרון רענן ורגישות אישית ואנושית. אלה באים לידי ביטוי ברעיונות בימוי יפים.