הקדמה אישית
לא קל לי לכתוב את הביקורת על ההצגה המצוינת הזאת. בין השאר משום שאני עלול לחשוף במהלכה פרטים שמוטב כי יתגלו לצופים רק במהלכה, וזו אם כן גם אזהרה על הצפוי במאמר. אך הקושי שלי נובע בעיקר משום שיצאתי ממנה, אחרי שלוש שעותיה, ברגשות חצויים, ובין סיומה לבין מועד כתיבת הביקורת התעוררו בי ספקות ביחס לתגובתי הראשונה. אם תרצו, כבר בכך יש מעין עדות שמדובר בהצגה המביאה מחזה מסקרן, עמוס נושאים, נטוע עמוק בשורשי הדרמה האמריקנית ואולי אף מעבר לה, ומוגשת בבימוי ומשחק משובחים.
לא קל לכתוב על המחזה, ודאי לא אחרי היכרות ראשונה ובלי קריאה מקדימה. טעות שלי, בלי ספק. שהרי ידעתי שהמחזה היכה בתדהמה את עולם התיאטרון, תחילה בשיקגו ואחר כך בברודווי, זיכה את המחזאי טרייסי לטס בפרסים היוקרתיים ביותר, פוליצר וטוני, והתקבל בהתלהבות גדולה לא פחות כשהועלה לא מכבר גם בתיאטרון הלאומי של אנגליה, וצפוי לקטוף גם שם פרסי-יוקרה. וידעתי שמדובר במחזה שהוגדר על ידי כל המבקרים כחשוב ביותר שנכתב בעשור הראשון של המאה ה-21. וידעתי אי אלו פרטים על מחברו (שבדיעבד אני מצר על כך שלא נמצא להם מקום בתכניית ההצגה). אבל כמעט שום דבר על מהותו של המחזה מעבר לכך ולפרטים המעטים עליו בפרסומים לקראת העלאת ההצגה.
אבל מנקודת מבט מסוימת ייתכן שיש בכך גם יתרון, כי התגובה הראשונה וגם זו המאוחרת, באה מתוך המפגש עם השלם, כאומר: מחזה והצגתו חד הם, והמבקר ככל צופה בקהל. משום כך, גם המאמר חייב להיות בנוי כך שהקורא בו יידע מה מתרחש על הבמה, לפני שייפתחו סדקים של הבנת המתרחש. ולאחר שהקדמתי כל זאת אנסה להתגבר על הקושי לכתוב מאמר ביקורת שהשאלות בו אולי רבות יותר מהתשובות, וגם כמה מהאירועים יישארו חסויים לטובת מרכיב ההפתעה למי שיילך (וזה מומלץ) לראות את ההצגה.
עלילת המחזה: סאגה משפחתית
"אוגוסט: מחוז אוסייג`" הוא מחזה ארוך, קצת יותר משלוש שעות, עם הפסקה אחת בין המערכה השנייה והשלישית. עלילתו מתרחשת במהלך שבוע חם ולוהט, בעיר הקטנה פווהולסה, בלב שמורת האינדיאנים הגדולה אוסייג`, של בני שבט צ`רוקי.
המחזה הכתוב כסאגה משפחתית גדולה, משפחת ווסטון, שהיא במידה רבה ייצוגית לארה"ב עצמה, והוא שואב השראה גלויה ממחזות אמריקאיים גדולים של המאה ה-20, החל ב"מסע ארוך לתוך הלילה" של יוג`ין או`ניל, דרך טנסי וויליאמס ו"ביבר הזכוכית" שלו, מחזותיו המשפחתיים של ארתור מילר, ובעיקר “מותו של סוכן", מחזותיו של אדוארד אלבי, ובעיקר "מי מפחד מווירג`יניה וולף", וכלה במחזותיו של סם שפארד. הוא כתוב בהומור רב, שחור למדי, שלעתים רק נרמז ולעתים גובל בפארסה פרועה. פה ושם יש הקשרים לאבות הדרמה ביוון העתיקה בעיסוקם האובססיבי בענייני משפחה, והיחסים הטעונים בתוכה.
בתמונה הראשונה מראיין אבי המשפחה, בברלי ווסטון, צעירה אינדיאנית, ג`ונה, לתפקיד סוכנת הבית. יחסיו עם אשתו ויולט רעועים. הוא עצמו אלכוהוליסט ואילו היא חולה בסרטן הפה ומכורה לכדורים מכל הסוגים שאותם היא בולעת בלי חשבון, וגם מעשנת. כשהיא מדדה במדרגות מחדרה בקומה השנייה אל חדר עבודתו ג`ונה לומדת להכיר מקרוב את מצבה המעורער. התמונה הראשונה במערכה הראשונה מסתיימת כאשר בברלי נותן לג`ונה ספרים אמריקאיים לקריאה, והוא עצמו יוצא מהבית.
בתמונה השנייה, המתרחשת כעבור חמישה ימים, מתברר כי בברלי נעלם. אט אט אנו פוגשים את בני המשפחה שבאים לחלוק עם ויולט את ההמתנה לבעלה הנעדר: הבת האמצעית אייוי, בת 44, הבת הלא נשואה והאהובה על ויולט, שחיה ממול להוריה ועל כתפיה מוטל בדרך כלל הטיפול באמה; הבת הבכירה ברברה, בת 46, פרופסור בקולג` בפיטסבורג, שמגיעה עם בתה ג`ין, בת 14, מעשנת גראס וסיגריות, צמחונית, ועם הבעל ביל, אף הוא פרופסור בקולג`, שמעדיף לאחרונה את הסטודנטיות הצעירות וכבר נפרד מאשתו; הבת הצעירה קארן, בת 40, שחיה בפלורידה עם ארוסה, סטיב היידברכט, סוחר נשק, בעל חולשות המתגלות בהמשך. עוד אורחים לרגל האירוע הם פרידה, אחותה של ויולט, בעלה צ`רלי שסובל אותה כבר כמה עשרות שנים, ובנם צ`רלי "הקטן", בן 37, רגיש ותמים. הדמות ה-13 במחזה היא השריף פי. סי. גילבו, בן כיתתה של ברברה ואהוב נעוריה. הוא מביא את החדשות על גורל האב.
המערכה השנייה מתקיימת למחרת, ובמהלכה נערכת סעודה משפחתית גדולה שהופכת לזירת התגוששות משפחתית סוערת, ומתפתחת כפתיחתה של תיבת פנדורה הרת הפתעות. המערכה השלישית החשיפה והגילויים של סודות יימשכו עוד תוך כדי עזיבת בני המשפחה בזה אחר זה, עד שבבית הגדול יישארו רק ויולט השבורה אחרי מפגן העריצות שלה כלפי כל מה שזז, וג`ונה האינדיאנית שעל צווארה תלוי קמע אינדיאני מסורתי, המבטיח את חיי הנצח שלה.
מחזה ומחזאי: השראה אוטוביוגרפית
טרייסי לטס, בן 43, נולד בטולסה, כעשרים קילומטרים ממקום התרחשות המחזה. בעורקיו זורם דם אינדיאני. סבתו הייתה עריצה ואלכוהוליסטית פסיכוטית שהתנכלה לבתה, אמו, הסופרת בילי לטס שאחד מספריה שימש בסיס לסרט מצליח. האם ביקשה מטרייסי לצלם את התפרצויותיה של סבתו בסרט של 8 מ"מ מתוך כוונה להקרין אותו למפלצת באחד מרגעיה הנינוחים. זה לא קרה, אבל מאותו רגע נבט בתוכו הרעיון שקרם עור וגידים לכתוב מחזה אישי, סאגה משפחתית, בעלת השראה אוטוביוגרפית. אביו של טרייסי היה פרופסור לכתיבה ולאנגלית, ובגיל מאוחר הפך להיות שחקן תיאטרון וקולנוע מבוקש.
בתום לימודיו בתיכון עזב לטס את אוקלהומה, עבד כשנתיים בבנק בדאלאס, טקסס, וכשהיה בן 20 – וכבר אלכוהוליסט בעצמו – עקר לשיקגו. שם התאהב בעיר, החליט לחיות ללא משפחה, ונפגש עם עולם התיאטרון, ובמיוחד להקת סטפנוולף הנודעת, שהפכה להיות מרכז חייו. עבורה כתב ב-1991 את המחזה הראשון שלו "קילר ג`ו" (שהוצג בשעתו בתיאטרון החאן הירושלמי) שעסק באלכוהוליזם. זמן קצר אחרי הבכורה החליט לטס להיגמל והצליח בכך בכוח עקשנותו. הוא כתב עוד שני מחזות, שאחד מהם "באג" גם הפך לסרט, ולפני כשנה וארבעה חודשים השלים את כתיבת "אוגוסט: מחוז אוסייג`”, שזכה להצלחה מיידית ובשנה שעברה נדד הביצוע של הסטפנוולף לברודווי, היכה בתדהמה את המבקרים, ומיד הועתק ללונדון, עם מרבית בני הלהקה המקורית משיקגו.
אבל שחקן אחד חסר בהפקה הלונדונית – אביו של טרייסי לטס, ששיחק את דמות האב הנעלם בהפקה המקורית בשיקגו ובשלב הראשון של ההרצה בברודווי, ומת מסרטן ריאות. לפני מותו העריך כי "אוגוסט: מחוז אוסייג`" יזכה בפרסי טוני ופוליצר.
מייסון-לטס-אליוט-קופולה
במאמר מעניין מאוד של המחזאית מרשה מייסון (“לילה טוב אמא") היא מצביעה על כך שלא לגמרי ברור מי גיבורת המחזה – האם, ויולט, או בתה ברברה, אך היא בוחרת באם שהיא :כוח הרסני טהור" ומגדירה אותה כ"ברבור שחור, המצאה בלתי מתקבלת על הדעת שעוצמת השפעתה אינה ניתנת למדידה" (המאמר מופעי בתכנייה). בהמשך מצביעה מייסון על כך שלא לגמרי ברור מה טרייסי לטס רוצה להגיד במחזה שלו, ולמרות ששאלותיו המסתברות במחזה הן ברורות בכל מה שנוגע ליחסינו שלנו הוא אינו נותן תשובות ובה בעת גם אומר לנו כי לעולם לא ננתק עצמנו מכתב החידה של משפחותינו. כל אחד ושורשיו. הנקודה המעניינת השלישית של מייסון היא שהמחזה מתאר למעשה חיים תחת רודן עריץ, והוא "דרמה פוליטית חשובה בין אם היא נתפסת ככזאת או לא" והמחזה נושא עמו אזהרה חמורה מפני מתן כוח למטורפים.
לטס עצמו נותן איזשהו מפתח סמוי או נרמז בתחילת המחזה לעניין שמייסון נוגעת בו, כאשר האב מצטט שורה אחת שכתב ט.ס. אליוט: “החיים מאוד ארוכים". אפשר לעבור על העניין הזה לסדר היום, להבין אותו כפשוטו וכמשמעותו המתבררת בהמשך המחזה. ואפשר, כפי שקרה לי, להיות מוטרד ממנו. וכיוון שטרד את מנוחתי החלטתי שבניגוד לעורכי התכנייה שהכניסו שיר של ריימונד קארבר, האופנתי, על מוות, מעניין אותי לדעת מהו השיר של אליוט שמתוכו נשלף המשפט הזה.
לא יגעתי מאוד ומצאתי כי מדובר באחד השירים הנודעים ביותר של אליוט, "אנו הגברים החלולים" (רק בעברית כנראה נוצר קשר בין חלולים לחללים) שנכתב בעקבות מלחמת העולם הראשונה. זהו שיר מצמית בכאב הנורא שיש בו, וגם שורות שניתן למצוא בהן בו זמנית את אוקלהומה ואת המחזה של לטס, שורות כמו הצמד “זו ארץ המוות/זו ארץ הקקטוס". חבל שלא נמצא לשיר הזה מקום בתכנייה.
אבל בכך לא די. בראש השיר מופיעה השורה "אדון קורץ – הוא מת". קורץ? השם מצלצל מוכר, וגם כאן לא הייתי צריך להתייגע לפני שמצאתי כי זהו גיבורו המטורף של הרומן "בלב המאפליה" מאת ג`וזף קונרד, הרומן שנתן את השראתו לשיר של אליוט. ובעוד אני מנסה לפענח את ההקשר למחזה של לטס אני מוצא ביוטיוב סרטון בן חמש דקות וחצי, לכאורה מתוך הסרט "אפוקליפסה עכשיו", גרסתו הוייטנאמית של קופולה לרומן של קונרד. בסרטון הזה מרלון ברנדו קורא את השיר במלואו, להבדיל מהסרט עצמו שבו הוא קורא רק את חלקו הראשון, בלי ההקדשה לאדון קורץ ובלי השורה הראשונה. גם דניס הופר, הצלם המטורף בסרט, מצטט בדבריו את שורות הסיום של השיר. ואם לא די בכך, המצלמה חולפת על פני ספר אחר "מפולחן לרומנסה" שיש סימנים לכך שנתן השראתו לפואמה הגדולה של אליוט "ארץ הישימון", ושם המחברת שלו הוא ג`סי ווסטון. והנה כך במחי כמה עניינים שוליים לכאורה נסגר מעגל הסאב-טקסט של טרייסי לטס, שהרי ווסטון הוא השם שהעניק למשפחה של "אוגוסט: מחוז אוסייג`”.
מחזה פוליטי
ההקשרים הספרותיים המכילים בתוכם הקשרים היסטוריים אינם נגמרים בנקודה הזאת, ואולי הם דווקא פותחים פתח לפיענוח המשמעות הנסתרת של אותו משפט בודד שאבי המשפחה בוחר להשמיע באוזניה של ג`ונה האינדיאנית. היא הנצר של בעלי הקרקע הזאת. היא המייצגת – בקמע שלה – את הנצח. היא זו שהופכת, מרגע שאבי המשפחה יוצא מהבמה, להיות בעל הבית. היא מנהלת אותו, מאכילה, מסדרת, מגוננת על מי שמוצא עצמו מותקף. היא זו שנשארת בסופו של המחזה בבית הגדול מחבקת את ויולט. ואם ג`ונה היא הנצח, ברור שהלבנים שטבחו בילידים הם בני חלוף.
אכן, מחזהו של טרייסי לטס הוא במהותו הסמויה סאגה אמריקאית של רצח עם בארצות רחוקות ששילחה אליהן זרועותיה, אך קודם כל בתוך גבולותיה היא – בטבח האינדיאנים. אדמת אוקלהומה, אומר לטס באחד הראיונות שלו, רוויה לא רק בנפט אלא בדם. הוא גם מספר כי השחקנית קימברלי גוריירו שגילמה את ג`ונה האינדיאנית החל מההפקה המקורית היא אינדיאנית נצר לשבט צ`רוקי, ובמהלך החזרות סיפרה לו כי קרובה אינדיאנית אמרה לה כי "האינדיאנים היו כאן לפני הלבנים. הם יהיו אדיבים אליהם, יעזרו להם, יטפלו בהם ויעשו כל מה שצריך לעשות. אבל הם, האינדיאנים, ימשיכו להיות כאן אחרי שכל הלבנים ייעלמו".
מרשה מייסון, אם כן, צדקה. “אוגוסט: מחוז אוסייג`” הוא מחזה פוליטי. והדברים נכתבו לפני הבחירות בארה"ב. וגם לטס צודק כשהוא שב ומדגיש כי הוא מקווה שהמחזה שלו "ידבר עם הקהל על משפחותיהם, ועל ניווט במים הסוערים של חיי משפחה.”
הצגה בלי תום ותקווה
ההצגה של תיאטרון הבימה, בבימויו המלוטש של אילן רונן, מדברת כמובן יותר לפי תקוותו של לטס, ופחות מהערכתה של מייסון, ומהפענוח האישי שלי. בין השאר מסייע לכך (ולטעמי לא לטובת המחזה) התרגום של ירון פריד, שנשמע כאילו תורגם מאנגלית אנגלית ולא מאחותה האמריקאית, כולל ההחלטה הלא סבירה להמיר את השם האמריקני כל כך מאטי-פיי בשם מתילדה ואת העיר בולדר קולורדו בפיטסבורג (כאילו זה מקל על הקהל הישראלי). התרגום העברי נשמע יבש, נטול אנרגיה לשונית, ואף צד ההומור (במפתיע) קהה.
זו לא רק שאלה של תרגום, כמובן, אלא גם בחירה של הבמאי, שהקפיד מאוד לעצב בדייקנות רבה את הדמויות, ובמיוחד את מערכות היחסים ביניהן כך שייקל לקבל אותן, אם לא לפתח כלפיהן אהדה או עניין. ורק במקרה אחד, זה של צ`רלי הקטן, נראה לי רונן טעה בעיצובו. פיני קידרון משחק אותו כילד מגודל וקצת מפגר, ובכך נגזלה מהמשפחה הנגועה הדמות האחת שעוד מייצגת תום ותקווה.
שאר הגברים בהצגה מעוצבים בנאמנות רבה יותר לרוח הדברים. את אבי המשפחה, המופיע בתמונה הראשונה בלבד ונעלם, מיטיב לגלם אלכס אנסקי שמצליח לבטא נכון את האינטלקטואליות הבינונית שלו מבעד לאדי האלכוהול שהוא נושף והשפעתו על גופו הנכפף. אורי הוכמן ישיר ונינוח מאוד בתפקיד ביל, בעלה בנפרד של הבת הבכירה ברברה, וכאב אוהב ומתעניין בבתם ג`ין. אריה מוסקונה ישיר ופוגע מצוין, בהומור טבעי, כצ`רלי הגיס, שמגונן על עצמו ועל בנו מפני אשתו ותוהה איך זה ולמה נשאר עם אשתו לאחר 40 שנה. שרון אלכסנדר שרמנטי להגעיל, כנדרש, בתפקיד ארוסה של הבת הצעירה קארן. יגאל זקס מעצב יפה את השריף שמשרתו והרקע המשפחתי שלו אינם פוגעים ברגישותו ובאהבתו המתחדשת לברברה.
שבע שחקניות
את עיקר הנטל נושאות על כפיהן שבע הנשים של המחזה, ושבע השחקניות של ההצגה. גילה אלמגור יוצרת עוד אחת מהדמויות המטלטלות, החזקות והמורכבות בגלריה העשירה שלה. היא עושה זאת בגופה, בהליכתה, במחוות הקטנות, המתגנבות, כשהיא שולפת כדורים ושותה מים או כשהיא שולפת סיגריה ומציתה אותה, בתנועות קטנות של ידיה, בצעדיה, ובמגוון קולותיה. הטירוף העריץ בעיצובה של אלמגור איננו היסטרי, והייאוש של הסיום איננו דכאוני, אך בתמונת הסעודה פורצת מתוכה לבה בוערת בעוצמה קמאית שרק ההתפרצות המקבילה של הבת ברברה עוצרת אותה. זהו רגע של שיא לאלמגור וגם לבת-הזוג העיקרית שלה במחזה, ברברה שליליאן ברטו מעצבת את דמותה בהדרגה, דרך כל תמונה וכל אירוע עד שהיא, שמכריזה על עצמה כבוס החדש של המשפחה, מבינה כי נכשלה בהפיכת החצר. בדרך ברטו הצליחה ליצור את התחושה כי הבת היא יורשת של אמה, וכפילתה הזהה, ולהמחיש למה בעלה בוגד בה ומחליט להיפרד.
את משחקה המשובח של מיקי פלג-רוטשטיין אני יכול לתאר רק בדימוי של פרפר לכוד ברשת, והיא נוגעת ללב בפרפוריה העדינים והכואבים. סיוון ששון חיונית ותוססת כבת הצעירה קארן שידעה להרחיק את עצמה מהזעם והעברה של משפחתה, ומצליחה לבלוע השפלות מפתיעות. נלי תגר שובת-לב כדור הצעיר של המשפחה, שרואה כל, מבינה, מתגרה וכמעט משלמת את מחיר התמכרותה לגראס. רינת מטטוב בתפקיד ג`ונה האינדיאנית משדרת היטב בשתיקות ארוכות, בהתבוננות ובקריאה השקטה בחדרה בספרים שאבי המשפחה נתן לה, את הכוח הסמוי האורב לרגע הנכון שבו ינחית מכתו. מאותו רגע שזה קורה, גם אם בסמליות מצחיקה, הכוח הזה נהיה גלוי ומגיע לשיאו בתמונת הסיום.
אחרונה ברשימת הנשים היא מרים גבריאלי בתפקיד אחותה של אם המשפחה. היא מצחיקה, היא תוססת, מקשקשת, מעצבנת – ומתחת לפני השטח האלה היא יוצרת דמות שהטרגדיה שלה היא אחד הסודות השמורים ביותר. חשיפתו היא הטלטלה האחרונה, המאשרת, במשתמע לפחות, את החזרה של טרייסי לטס מהדרמה האמריקאית אל הדרמה היוונית. ראוי לציין בהקשר המשחק את הליהוק המצוין להצגה של רות טון-מנדלסון, שגם ערכה את התכנייה בסיוע תחקיר ועריכה של שלומי ליברמן.
אדריאן ווקס עיצב את הבית בהתאמה מלאה לנדרש במחזה, שלד לבן בעיקר, בעל שלוש קומות שבהן חדרה האפור של ויולט, ועליית הגג החשוכה שהיא חדרה של ג`ונה. מאיר אלון עיצב ברגישות מתאימה למתרחש את האורות והצללים של התאורה, ילנה קרליך עיצבה תלבושות טובות לנשים ולגברים, אילן גזית הדריך את קרב הבמה, ואורי וידיסלבסקי סגר על כל המתרחש במוזיקה אפקטיבית מאוד.
בסיכומו של דבר, “אוגוסט: מחוז אוסייג`” מעלה שאלות נוקבות, ומעורר גלי מחשבות כמו אבן שהושלכה לאגם שקט ומחוללת במימיו סערה. המחזה, שהגיע אלינו במהירות רבה, מוערך כחשוב ביותר בתיאטרון האמריקאי במאה.