מחזה מעניין של אלן אייקבורן בביצוע טוב של תלמידי בית צבי מעורר מחשבה על האדם המודרני
פיגמליון במסווה
כשאומרים את השם אלן אייקבורן, אנשי תיאטרון מעלים חיוך – לפעמים גם מתחילים לצחוק – כשהם נזכרים בעשרות הקומדיות-פארסות-סאטירות שכתב וזכה עמן להצלחה שהפכה אותו למחזאי האנגלי המוצג ביותר בשלושים השנים האחרונות של המאה העשרים. מוצג ומוערך, אייקבורן לא ראה את עצמו כמי שבא לשעשע את הקהל, וגם כשעשה זאת היה לו משהו להגיד. משהו עם התבוננות אל מהות החיים בני זמננו. חברתיים, פוליטיים, תרבותיים ואישיים.
"פוטנציאל קומי" הוא אחד המחזות המורכבים של אייקבורן. את השכבות המצויות בו ניתן לתאר כמעגלים בלוח מטרה המצטמצמים ככל שהם מתקרבים אל ה"בול" במרכז. הלוח הזה כולל מעגלים של התבוננות סאטירית באמנות הטלוויזיה בדמות הסיטקום וכוכביו לעומת געגוע נוסטלגי וערכי לאמנות הקולנוע בדמות סרטי הקומדיה הגדולים וככוכביה הגדולים כמו באסטר קיטון, צ`רלי צ`פלין ואחרים. אייקבורן, במחזה שכתב ב-1998 מגדיר היטב את המצב שבו הטכנולוגיה משתלטת על האמנות. אבל הבול בלוח המטרה שלו, בסופו של דבר, הוא הגילוי המפתיע שבתוך כל המהומה אפשר בהחלט לחשוף רגש אנושי כמו אהבה.
יתר על כן, בדרך טיפוסית לאייקבורן, הוא יודע להסוות היטב את האמצעים שלו – כמיטב המסורת של הקומדיות שהוא מעריץ (ובהצגה הזאת מקרינים קטעים מתוכן בסרטי וידיאו שצילמו וערכו יוסי טולדו ואמיר קראיף). הפעם כל הגאגים, הטריקים, התפניות והדמויות מסווים היטב את סיפור פיגמליון הקלאסי, שבו האמן מתאהב ביצירתו, ואם נתעקש גם את סיפור הגולם, היוצא לדרכו העצמאית מדי. והכוונה של אייקבורן איננה רק הדמויות המסוימות, אלא גם המערכות התפעוליות, האמצעים והשיטות שיוצריהם הגאונים מאוהבים בהם אך שוכחים בעצם מה ייעשה בהם.
העלילה מספרת על אדם, תסריטאי צעיר ומעריץ של סרטי הקומדיה שפינו את מקומם לסיטקומים, שמנצל את קשריו עם דוד עשיר, בעליו של תאגיד תקשורת בינלאומי, ומקבל הזדמנות להפיק פרק פיילוט לסדרה קומית בנוסח הישן. כוכבת הסדרה המיועדת היא שחקנואידית – כלומר אנדרואידית שאומנה לגלם תפקידים שונים בסדרות הטלוויזיה הפופולריות. היא אחת מקבוצה שמביים במאי קומדיות ותיק שירד מגדולתו ומתקשה להסתגל לעולם המשחק הטכנולוגי, שבו הכל ניתן לקלקול ולתיקון. וככל שהדבר יישמע מוזר, תקלה קלה בדמות חיוך לא מתוכנת מעלה את השלושה על דרך חתחתים המוליכה בסופו של דבר אל הדבר המפתיע שסוגר את העלילה ומזכיר לצופים משהו שהקדמה הטכנולוגית כמעט והשכיחה כליל.
יגאל זקס ביים את מחזהו של אייקבורן בהומור דק (שמאפיין גם את התרגום של אבי קורן). פה ושם הוסיף זקס נגיעה נכונה ומידתית של סלפסטיק, והצליח בעיצוב נבון של הדמויות שאותן מגלמים תלמידי שנה ג` בבית צבי. הוא ידע להפיק מכל אחד מהם דיוק במשחק ובתנועה, כולל בתזמון (בעזרת גיא אלון ודניס קורניץ), ואלה הודגמו היטב במשחקם הרובוטי להפליא של שלומי לוי ונגה פרידמן כאבא ואמא של חן מנוכר ואחר כך גם בפיילוט לסדרה החדשה. אורי שדה כפקיד קבלה (וגם ליאוניד שניידרמן בהצגה מוקדמת שראיתי), ורועי גרין כשחקנואיד בתפקיד מלצר הוסיפו את המלח והפלפל הקומי באפיזודות הקצרות שלהם, וכן דניס קורניץ וחאלד מאייר, כזונה וסרסור, ואלעד מזרחי כטכנאי.
תומר זאב היה הדוד הכל יכול המשותק – תפקיד שמראה את האדם במצב רובוטי. והוא היה מצוין בשתיקותיו, בהתבוננותו הכאילו מעורפלת, ובהתפרצותו האנושית הפתאומית. עמו הבריק אריאל קוזלובסקי כדוברו החצי-מכני בעצמו – ואלמלא היכרתי דוברים רבים כמוהו הייתי אומר שאייקבורן המציא תופעה כזאת. קרן סולקין הייתה מצוינת כמנהלת האזורית של האולפנים, סקסית-מזדקנת, חנפנית-מתוסכלת ולא ממש בעניינים. הדס ביטון ואפרת ליפשיץ החזיקו את המתרחש באולפנים כצמד נאהבות שידן בכל, ובעיקר בשליטה בשחקנאודים, ובניהול ההפקה שמאבדת בהדרגה את הרייטינג שלה, לא מעט באשמתו של הבמאי צ`אנס, במשחק טוב של שלמה שיטרית, מפוכח, עדין, לעתים מתבונן מהצד, ותמיד כמי שמבין את חלוף העתים, משלים עמו בעזרת הוויסקי, ומתעורר לחיים פעילים עם הסיכוי לחזור אל הז`אנר הקומי האהוב (בהצגה קודמת שיחק אבנר נינו את התפקיד, בגישה שונה, עצבנית ונרגזת יותר).
גיל וייס גילם במשחק מחושב מאוד את אדם, התסריטאי הצעיר שמנסה את מזלו להחיות את הפוטנציאל הקומי שאבד. הוא יודע מה הוא רוצה, וכאשר הוא מבחין בהזדמנות המפתיעה שנותנת לו השחקנואידית ג`סי (כפי שהוא מכנה אותה על פי תווית הייצור שלה) הוא יודע לנצל אותה, לבחון את יכולותיה, ללמד אותה וליצור ממנה דמות ברורה, עד שהוא מגלה כי הרובוט בכל זאת מייצג משהו אנושי באמת. וייס מרגש במיוחד כפרפר הלכוד ברשת שטווה לעצמו, ובמיוחד אחר כך כשהוא משתחרר ומגלה את עצמו.
יחד אתו מחזיקה את ההצגה טלי ביק בתפקיד השחקנואידית ג`סי, שמחייכת ללא תכנות מוקדם, מדקלמת טקסטים של תפקידים ששיחקה בסיטקומים, בדרמות מתח ועוד, נקרעת בין המודעות לעולמה האנדרואידי לבין ההזדמנות לחיות בעולם האנושי. ביק שומרת לכל אורך ההצגה את התבנית הרובוטית כשם שהיא מעצבת להפליא את המגע האנושי שדבק בה. בסופו של דבר, כשם שאייקבורן אינו מנסה להפוך רובוט לבן אנוש, כך טלי ביק איננה מנסה לשכנע שהיא ככל האדם. וזה כוחו הרב של משחקה.
ארז יניב עיצב תפאורה טובה ויעילה, שבקלות רבה הופכת מאולפן טלוויזיה לחדרים במלונות שונים, לחדר קבלה ולמסעדה. יעקב סליב האיר כל תמונה בהתאמה מלאה, ואירנה שר עיצבה תלבושות מצוינות.
15/02/2009
:תאריך יצירה
|