שש עדויות הופכות למחזה

מה אנחנו יודעים על השואה? זו שאלה שאנו מכירים מקרוב, גם בדור השלישי, וראשיתו של הדור הרביעי, בפרוס השנה הששים לאשליה הגדולה של ערב מלחמת העולם השנייה, השנה שבה עדיין נשמעו הקולות שאמרו "לנו זה לא יקרה". גדלתי בבית שבו דיברו אתי על הנושא מגיל צעיר מאוד. היו גם משפחות דומות, אבל רבים מהחברים שלי גדלו בלי שידעו דבר וחצי דבר ולא הבינו למה הוריהם שותקים או צועקים, פוחדים מצל חולף, מעמיסים על ילדיהם סוד לא פתור. ואז בא משפט אייכמן, ואחר כך כבר דבר לא היה דומה, ונוצר המושג של "הדור השני". ואז באו התיאטרון, הספרות, הכתבות, הקרובים הרחוקים והשתיקה נשברה אט אט, והפכה קריאת הכאב הגדולה שהולידה את הדור השלישי, שכבר לא הסתפק בשברי מידע. והספרים, היומנים, הזיכרונות נפתחו בזה אחר זה. הדור הרביעי כבר יכול להרשות לעצמו, פה ושם, להגיד "עד כאן”. כל דור והתהליך שלו, כל דור ותחושת הקרבן שלו.
 
תהליך דומה, אבל שונה מאוד במהותו – ובעל משמעות הפוכה – התרחש בכל אותן שנים גם בגרמניה. שתיקה. התוודעות. היפתחות. התדיינות, ו"עד כאן" ביחס להאשמה הקולקטיבית שהוטלה על העם הגרמני מיד אחרי תבוסת הנאצים ועודנה נמדדת ביחס אליה, גם בדור הנוכחי של "גרמניה האחרת". כמי שבא ויוצא בשעריה שלושים שנה ויותר אני מכיר את התופעה הזאת מקרוב. הדור השני, הדור השלישי והדור הרביעי חיים בצל הידע וההכרה, ועדיין יימצאו מי שלא יודה, מי שאינו יודע ומי שההכחשה זורמת בעורקיו.
 
על אלה מדבר המחזה "נולדו אשמים" שעיבד, תרגם וביים בועז טרינקר על פי ספרו של פטר זכרובסקי, עיתונאי יהודי שנולד אחרי השואה וגדל באוסטריה. הספר שלו מתאר מפגשים עם בני הדור השני והשלישי, צאצאים של נאצים פעילים בזמן השואה. בריאיונות הרבים שערך גילה כי הם יודעים מעט מאוד, אם בכלל, על הוריהם ומעשיהם בתקופה ההיא. ספרי ההיסטוריה הראשונים סייעו להשתקה ולהכחשה, אבל פה ושם החומה נסדקה,  והמידע שמשהו נורא קרה, שאשמה כבדה נוכחת במשפחותיהם, החל מבעבע ומטלטל משפחות שלמות.
 
בועז טרינקר בחר בשש עדויות מתוך ספרו של זכרובסקי ועיבד אותם למחזה שבו זכרובסקי פותח את תיבת הפנדורה שלהם, מעמת אותם עם עצמם, וביניהם, ותוהה אם אגב כך על מהות התודעה שהופכת את ההאשמה הקולקטיבית לכתב אישום אישי, ולהפך, אם הפרטי מצטרף לכללי. במשך קצת יותר משעה מתרחש מאבק בין השישה, וגם בינו לבינם. לא קל לשמוע את הדברים. במקרים רבים הם חורגים מעבר לגבולות גרמניה, ונוגעים במהות התודעה העצמית של כל אדם, בכל מקום, ביחס לעברו ולשורשיו.

מסר אוניברסלי-אקטואלי

טרינקר עצמו מגלם את המראיין בהצגה שביים כהתמודדות המתנהלת בזירה המוקפת קהל, שבתוכו יושבים ששת המרואיינים שלו, לפניהם פסלי ראש של אבותיהם ואימותיהם הנאצים.  המרואיינים מגיחים ממקום מושבם, נכנסים לזירה, יוצאים ממנה, מאזינים לסיפורים ולדיאלוגים נוקבים, ושבים אליה עד שהם קופאים בתוכה. 
 
ששת השחקנים, כמו טרינקר, סיימו לפני שנה וחצי את לימודי המשחק, חמישה מהם אצל ניסן נתיב בתל אביב, אחד בירושלים, ואחת בבית צבי. הם כבר מופיעים במסגרות שונות, והלכידות שהם יוצרים בהצגה הזאת מייצגת במידה רבה את המודעות של הדור השלישי ומהדהדת היטב את הדברים.
 
אנאל בלומנטל מגלמת היטב את שטפני, הצעירה המורדת במוסכמת האשמה הקולקטיבית, שהרי כדבריה "מוכרח היה להיות שם משהו טוב" ולפעמים אפילו מתחשק לה "להיות חזירה  יהודייה כשרה" שכולם מרחמים עליה ומשלמים לה כופר ביד נדיבה. עירית קשאני נוגעת בעצב הרגיש הראשון כסיבילה שגדלה במשטר של מכות, ו"ככל שדיברתי יותר על העבר בבית או בבית הספר, אמא שלי נעשתה יותר תוקפנית: ,לעזאזל עם בית הספר הזה, יורקים לבאר שהם שתו ממנה. זה בכלל לא היה כל כך נורא, וכל העניין הזה עם הששה מיליון יהודים – גם כן מוגזם".
 
ליאור דורון ושירלי הלר מצוינים כאחים ריינר ובריגיטה, המייצגים את שני קצוות הידע על מה שהיה. היא שממשיכה להפריד בין מה שאביהם עשה במלחמה לבין עובדת היותו אביהם - "אני גאה באבא שלנו. אחרי כל מה שעבר עליו הוא עדיין מצא את הכוחות להעניק לנו ילדות מאושרת." והוא שמאמץ לעצמו את האשמה, וקובע "בשבילי זו הייתה משפחה נאצית. בעצם אפילו משפחה של פושעי מלחמה. לא כל נאצי היה פושע מלחמה, אבל אבא שלנו הצליח להיות גם זה וגם זה".
 
נורה פישר מעצבת בדייקנות רבה את סוזנה, הדמות היחידה המייצגת שני דורות – כמי ששאלה את אביה שהודה כי נעשו "טעויות" אבל "כל הסיפורים שלו, כל התיאורים תמיד היו כל כך מעורפלים..." ואת הדור הצעיר, של בנה דיטר שהצטרף לקבוצה שיצאה לחקור וחשפה עובדות מטלטלות, והיא מצאה עצמה לכודה במצב שנאלצה לבחור בין שתיקת אביה לכתב האשמה שהניח לפניה בנה.
 
טל קלאי מרגש במיוחד בתפקיד רודולף, שגדל בארגנטינה בקרב האליטה הנאצית שהצליחה להימלט לשם והתקיימה בסיוע כספים שהועברו מאירופה על ידי מי שהמשיכו לפמפם בסתר את זמירות הנאצים. הוא כבר ידע הכל, או כמעט הכל, הוא כבר הכיר את גאוות הנאצים שהתבוסה לא ערערה את אמונתם. וסיוט הידע שב ותוקף אותו בחלומותיו.  "זה החלק הכי גרוע. תמיד בלילה הם באים לקחת אותי וזה תמיד אותו החלום." והוא היחיד שבמודעות מלאה גם העניש את הוריו – באמצעות היותו הומו פעיל מאוד – כשחגג את מותם בתאונה.
 
בועז טרינקר עיצב בחומרה של תובע את המראיין היהודי פטר זכרובסקי שכל ילדותו היה "מוקף בילדים שהוריהם רגע לפני כן ניסו לרצוח את הורי" ומעיד על תפקידו כי "אני רק רוצה לדעת איך זה יכול להיות שמדינה שלמה השתתפה בברבריות הזאת ורגע אחרי זה מדינה שלמה לקתה בשיכחה".
 
התשובה על השאלה האחרונה הזאת עדיין לא ניתנה במלואה. וההצגה "נולדו אשמים" לא באה לתת אותה אלא להאיר את הקושי של היחיד שנולד לשאת באשמה הקולקטיבית, ובמקרים רבים בלי המידע או בלי ההבנה של עוצמת הפשע של השמדת עם. זו הצגה חשובה ואני מקווה כי תימצא הדרך להביא אליה את הקהל המעוניין ואת הדור החדש, הרביעי, שגדל כאן ומתחיל לגלות סימנים של התעלמות ממה שהיה רק לפני פחות מששים שנה. ובעיקר על שום המסר האוניברסלי-אקטואלי ביחס למודעות על העבר, ההווה והעתיד של כולנו.