מה רצה המחזאי לומר?

מבוכה רבתי. אם הייתי יכול, הייתי מסתפק בשתי המילים האלה כביקורת על הצגת "משיח" מאת מרטין שרמן, בתרגום של נאווה סמל, ובבימויו של רועי הורוביץ. אבל אז היו טוענים נגדי טענות שונות, אולי אפילו צודקות, שאני מזלזל בקוראי הביקורות שלי.
 
אנסה אם כן להיות נאמן לתפקיד ולהסביר – אפילו אם מתוך מבוכה – למה יצאתי חפוי ראש מההצגה החדשה. ראשית, אך לא בעיקר, בגלל המחזה היומרני של מרטין שרמן, מחבר "עקומים" הזכור לטוב. הפעם הוא מנסה לספר על ימי משיח השקר שבתאי צבי והתנועה המשיחית הגדולה שסחפה את יהדות אירופה בגל היסטרי, העבירה יהודים רבים על דעתם ואמונתם, ובסופו של התהליך הנחיתה את עצמה ואותם אל תוך הבור העמוק של ההיסטוריה.
 
העלילה מתרחשת בעיירה קטנה בפולין במאה ה-17 ובמרכזה ניצבת, ומדברת בלי סוף עם אלוהים, צעירה מכוערת מאוד ושמה רחל. לעומתה, אמה רבקה נושאת בשתיקה כואבת את אימי הפוגרומים שחוו מידי הקוזקים של חמלניצקי. בלחץ המשפחה נישאת רחל לסוחר פירות פטפטן, רב אליס, וביום חתונתם מתערער עולם היהודים עם בוא הבשורה על בואו של המשיח שבתאי צבי. בעלה מוכר את כל רכושם, ובהתלהבות מנסה להראות שאכן ימות המשיח הגיעו והוא יכול לעוף. רחל, האלמנה, מתאהבת באחיינו של המנוח, וזה נלהב-משיחי בהיסטריה שמדביקה גם אותה, ויחד עם האם הם יוצאים לדרך בעקבות שבתאי צבי. בהמתנה לראותו הם חיים את ביטול האיסורים שהכריז עליו, אך כאשר המשיח בוחר להציל את עורו ולהתאסלם, מתמוטט העולם החדש שלהם.
 
מה רצה המחזאי לומר? לא הבנתי. בריאיון המצוטט עמו בתכנייה הוא טוען שיש בו "הרבה יחס למה שקורה היום בישראל". אם תרצו, אין מחזה שלא יימצא בו יחס למשהו שקורה בישראל או בכל מקום אחר. ואינני יודע מתי נערך הריאיון המצוטט, אם לקראת ההצגה הנוכחית בבאר שבע, או לפני שנים רבות כשהועלה בתיאטרון חיפה, עורר שערוריה גדולה בגלל ההתרסה הבוטה נגד אלוהים. בכל מקרה, המחזה מבולבל מאוד, ועלילתו פשטנית, בלשון המעטה.
 
אולי זה היה עובר איכשהו את הסף, אלמלא באה ההצגה של רועי הורוביץ והוסיפה מבוכה על מבוכה. לכאורה זו הצגה מושקעת מאוד – תעיד על כך התפאורה המרשימה כשלעצמה שעיצבה נטע הקר – אבל היא פשטנית בכל איבריה האחרים, והורוביץ לא השכיל לתת למהלכיה משמעות של ממש. ודאי לא כדרמה "חזקה ומרגשת" כפי שמכריז עמוד השער של התוכנייה.
 
המשחק של לירית בלבן בתפקיד רחל מבולבל, ושיחותיה עם אלוהים מצטברות למין סטנד-אפ אין סופי שכאילו מחקה את ברברה סטרייסנד ב"ינטל" ו"מצחיקונת". חנה רוט אמנם אפופת סוד בשתיקתה, אבל כשהיא מסיימת את המערכה הראשונה בקריאות "שבתאי, שבתאי" היא מנפצת גם את האשליה שאולי יש משהו במשחקה עד אז. הפטפטנות הטקסטואלית ניצבת גם בעוכרי משחקם של  נורית כהן, כדודתה של רחל, ושל אמנון מסקין בתפקיד הרב אליס, בעלה המעופף. מרינה שויף כאשתו של שבתאי צבי נראית כרקדנית בטן שמנסה להסביר את פשר תנועות האגן שלה. רק אסף שיינברגר מצליח ליצור דמות אמינה יחסית, בתפקיד האחיין הנלהב שנופל עמוק בבור השבתאות.
 
ובמשפט אחד לסיום - "משיח" בבאר שבע היא הצגה מיותרת מעיקרה, ומדרך העלאתה.