ניקו ניתאי יוצר דמות מרגשת בתפקיד אדיפוס הגולה העיוור המגיע זועם ונוקם אל סוף חייו
עוצמה הרקוליאנית
"אדיפוס בקולונוס" הוא המחזה השני בטרילוגיה הטרגית הגדולה של סופוקלס (אחרי "אדיפוס המלך" ולפני "אנטיגונה"). עלילתו מתרחשת זמן רב, לכאורה, אחרי שאדיפוס מנקר את עיניו, נשלח לגלות, בחברתן של הבנות אנטיגונה ואיסמנה, ומותיר אחריו את שני הבנים פולינקס ואתאוקלס במלחמה על הכתר, כשגיסו קראון אורב למתרחש שיפיל לידיו את השלטון (כפי שאמנם יקרה במחזה השלישי, אנטיגונה).
במחזה הזה אדיפוס הוא ישיש ממורמר, שמחפש למעשה היטהרות מחטאיו שנכפו עליו על ידי האלים – או הגורל העיוור כמוהו. הוא מגיע עם אנטיגונה לפרבר מקודש של אתונה, וזוכה לחסות של מלכהּ, תזאוס. ניסיונו של קריאון להחזיר אותו לתבי בכוח, כדי להרגיע בה את הרוחות, נכשל, וכן גם ניסיונו של פולינקס לקבל את ברכתו ערב הקרב הגדול של שבעת החילות הגדולים שגייס בארגוס כנגד האח שגזל ממנו את השלטון. בשפה פשוטה – "אדיפוס בקולונוס" מעמת את גורלו של היחיד כנגד הכלל.
ניקו ניתאי מגלם בעוצמה הרקוליאנית את דמותו של אדיפוס הזקן. הוא עקשן, הוא חסר סבלנות, הוא איש ריב – גם כלפי שוחרי טובתו – ובעיקר הוא מחפש את התיקון לגורלו ולנפשו. עיוורונו פקח את עיניו להבין כי חטאיו לא באו מתוכו. עתה, מבעד לאפלה שגזר על עצמו, הוא רואה את המציאות המשחקת בגורלו החדש כגולה ושק חבטות. ניתאי מרגש בכל אלה, ומפגשו עם הבן פולינקס הוא אחד משיאי משחקו בהצגה הזאת, שגם ביים. השיא האחר הוא המסע ההזוי המצולם של אדיפוס אל מקום קבורתו הלא-נודע אי שם במרתפי התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, שבה פועל התיאטרון שלו, תיאטרון קרוב, אחרי שהבית הקודם, מרכזים, עלה באש. סיום שכמו מאחד בין גורלו של אדיפוס לגורלו של ניתאי.
אלא שכמו אדיפוס של סופוקלס, גם ניתאי בכל זאת אחראי לכמה עניינים שהיו בשליטתו כמעבד וכבמאי, ובראשם בחירת התרגום של סילויה שיזאן שנשמע משוחרר מהמטען הסופוקלי המקורי, והניסיון לעצב להצגה חזות מודרנית. הדבר בא לידי ביטוי בעיצוב החיצוני של הבמה (דני מנדלסון) ושל התלבושות (דנה בלזר) של המקהלה, של תזאוס, של קראון ושל פולינקס שהוא תערובת סגנונות המיועדת אולי לבטא אקטואליה נמשכת של המחזה, ככל מה שנוגע לדמות שלטון ועריצים, אך היא יוצרת שעטנז מביך לעתים (בעיקר בעיצוב המקהלה) שפוגם בלכידות הדרמטית. לצד אלה מוקרנים קטעי וידיאו של מלחמות שונות במאה ה-20, שמסיטים את תשומת הלב מהדרמה של אדיפוס.
בעיצוב המשחק של הצוות סביבו ניתאי מצליח להפיק רגעים טובים של עומר עציון בתפקיד תזאוס, ערן בוהם בתפקיד קראון, עודד גוגנהיים כפולינקס, אנדריאה שוורץ כאנטיגונה וענת קלאוזנר כאיסמנה. למרבה הצער דווקא המקהלה (שמואל וולף, יעל יעקב וברוריה רבינר) היא החוליה החלשה של ההצגה. כך גם פס קול המוזיקה שערך מקסים סבטלוב מקטעים של יצירות כמו האופרה "לה טרוויאטה" או" רפסודיה בכחול", שמגחיכים את המתרחש, ובניגוד להם קטע הלקרימוזה מהרקויאם של ורדי שמעצים את האפקט של הסרטון המסיים של אודי אלפסי.
בסופו של דבר, מעבר לחולשות העיבוד והעיצוב, עומדת לזכות ההפקה הזאת ההזדמנות לראות את ניקו ניתאי בתפקיד הגזור למידתו, וזוכה לביצועו המרשים והמרגש.
25/02/2009
:תאריך יצירה
|