סופי מוסקוביץ` ותלמידיה מגישים מהתלה פורימית משוחררת על פי "גן הדובדבנים"
צ`כוב עם שמחת חיים
כשצופים בהצגה החדשה של בית הספר לאמנויות הבמה סופי מוסקוביץ` יש לזכור שהכל צפוי והרשות נתונה, ואין מצב של חילול קודש. שאם לא כן, כל מה שנעשה בהצגה הפרועה הזאת עלול להקפיץ לכם את הפיוז, ומהר מאוד, ואולי אפילו לא תעמדו במתח שנוצר בין המחזה המקסים של צ`כוב לבין הגרסה הפורימית-קרנבלית שנוצרה בהשראתו.
מוסקוביץ` אוהבת להתפרע. היא עשתה את זה עם "המשרתות" של ז`אן ז`נה, ואחר כך עם "טרטיף" של מולייר ועכשיו ה"קרבן" שלה הוא אנטון צ`כוב. ההבדל בין מה שעשתה אז לעכשיו הוא שבשני המקרים הקודמים היא נשארה בתוך המחזות המקוריים והקצינה את האבסורד ואת הטירוף המובנים בהם. הפעם היא שומרת אמנם על הרקע העלילתי, ואפילו על הדמויות, אך פורצת עמם החוצה אל מחוזות של מחזמר, קרקס, אקרובטיקה, פרודיה ושאר ירקות.
ברגעים רבים זה מצחיק, באחרים זה רק משעשע, ויש גם רגעים שמשהו רציני מחלחל מבעד למסכה הצבעונית הגדולה. כאילו אמרה לעצמה, לתלמידיה ולקהל – בואו ונראה אם צ`כוב בכל זאת כתב קומדיה מטורפת. על פניה, התשובה על כך תהיה שלילית. קומדיה, בהחלט. אבל מטורפת? לחלוטין לא. כמה דמויות ומצבים מגוחכים שמספרים סיפור אנושי רב שכבות חברתיות והיסטוריות – בהחלט. סאטירה פרועה? לא ולא.
אבל מוסקוביץ` מורדת במוסכמה הזאת. וגם כשהיא טוענת ש"שירת הדובדבן" הזאת היא יצירה בימתית-קומית בהשראת "גן הדובדבנים" – היא עדיין משוטטת להנאתה ביער הקסום שנועד להיכרת בשם הקידמה ובאמצעות השדרוג החברתי לטובת הקופה הריקה של האצולה שזנחה את נכסיה לטובת הנאותיה מעוררות הקנאה בפריז.
משום כך מסגרת המהתלה שומרת ברקע את העלילה המקורית של צ`כוב מ-1903 המספרת על שובה של בעלת הגן, רנייבסקאיה, מגלות של אהבה ושעשועים בעיר האורות. היא ובני לווייתה הפרובינציאליים – עוטים מסכות של תרבות חדשה, נהנתנית, ממונית. באחוזה הפרובינציאלית, ששמה יצא למרחוק הגן הגדול שלה, ממתינים להם מעריציהם ומשועבדיהם, ובעיקר לופחין, האריס שעלה לגדולה כלכלית ורוצה לעזור, אך פוגע בנשמת-אצולתם המדומה כשהוא רוכש את הגן.
תלמידיה של מוסקוביץ` מלאי התלהבות וחיוניות, הרבה יותר מזו שצ`כוב העניק לדמויות שלו, וסופי מוסקוביץ` מנצלת את העובדה הזאת כדי לעשות אתם את מה שלא ייעשה: היא ממלאת את הנפשות המתות של צ`כוב בחיים ובשמחת חיים.
לופחין שלה, שאותו משחק בקסם רב אבי גולומב, הוא המלט מהורהר שהמשרתת דוניאשה, מירי עוזיאל התוססת, מחזרת אחריו כרוח-בלהות. לירן יעקבי טובה בתפקיד ראנייבסקאיה, וראובן פיינברג מצוין כפירס הזקן שעוד יכול לרקוד ולהרכיב על גבו את בתה, אניה, המגולמת על ידי אליסה ספקטור בחיוניות מקסימה. את ההצגה גונבים במצוותה של הבמאית רז וינר בתפקיד יאשה שאימץ לעצמו את הזהות צפתית ושמו עתה ז`אן, ועמרי טסלר הנפלא כפטייה, המתחרה בלופחין על הזכות להיות המלט. עוד בצוות, ותורמות להילולה מורן מוטל כשרלוטה, הילה רובינשטיין כואריה חמורת סבר כבתולה זקנה, דנה צרפתי כעמנואל והדר פרקש המשועשעת כשדונית נוסח פאק השקספירי.
ואם אתם מוכנים להרפתקה הפורימית ומחליטים להציץ אל הגן המוסקוביצ`י – ראו הוזהרתם, מחכה לכם שם צ`כוב בהפרעה גדולה!
02/03/2009
:תאריך יצירה
|