ארבע עשרה שנים חלפו מאז שמירב גרי ואילן דר העלו בפסטיבל ישראל את מופע האהבה הגדול שלהם ושל המשורר יהודה עמיחי. מלחמת המפרץ הראשונה עצרה את המשך ההופעות, שזכו עד אז לתהודה חזקה.
והנה באביב השנה הם חזרו, בתום שלוש עשרה השנים שחלפו בין שתי מלחמות המפרץ, שנים של געגועים אל מה שנחשב לפגישת פסגה בין שירה לתיאטרון. וטוב שכך, וראוי ומצוין.
השירה באוב התיאטרון
השירה הטהורה, אותו מקדש-מילים, איננה החומר הטבעי לתיאטרון. היא מתנהלת בפסגות אחרות, גם כאשר שפתה, ברבות ימיה, גילתה אופקים חדשים ביום-יומי, במשפטים שלא פעם נקראים – או נשמעים – כשפת הדיבור, כמזמינים לשיחה, כאגב אורחא.
אולי משום ששפת המשורר היתה ועודנה מבנה לשוני, מקצבי, אפילו צורני, סדור מאוד. כל משפט, לעתים כל שורה – מילה אחת או יותר - כאילו קפא בה רגע דרמטי, טראגי או קומי, כמו בתמונות של צלם אמן שעדשתו מכוונת אל החיים הזורמים לפניו.
הניסיון להעלות באוב התיאטרון את החיים שמונצחים בשיר הוא על כן מבחן כפול – לשירה עצמה ולמבצעיה הבימתיים. מבחנה של השירה הוא בשאלה עד כמה היא קליטה בהישמעה – לא מפי המשורר, לא מפי קרייני שירה, אלא מפי שחקנים שאמנותם היא בעיצוב דמויות.
מבחנם של השחקנים הוא ביכולת לעצב דמויות, לדלות מתוך השירים קווי אופי, יחסים, התנהגות שאינם מצויים בתוך הטקסט כשהוא לעצמו, שהם נדרשים על מנת שהצופה במופע יראה מול עיניו חיים מפכים של ממש.
14 שנות תובנה ותבונה
ראשית חוכמה, כמובן, היא במלאכת האיסוף והעריכה של החומר. מיכל פורת, שגם ביימה את המופע, עשתה מלאכת מחשבת. היא לא ניסתה אמנם ליצור מחזה במובן המקובל, אבל דווקא משום כך היא יצרה התרחשות דרמטית, ונוצר הרושם שמדובר בטקסט רציף.
התוצאה היא מעין דיאלוג נמשך בין אישה לגבר, במערכת יחסים מורכבת, שרגש ונוף, התנסות והתבוננות מרכיבים אותה. כאילו אנחנו חוזים במפגש אינטימי ליד שולחן קטן בפינה קצת חשוכה של בית קפה.
מאז שהעלו את המופע לראשונה, נוספו למירב גרי ולאילן דר 14 שנים טובות, עשירות בנדבכים של תובנה ושל תבונה, של לב, של ניסיון חיים, וניסיון בימתי שלא יסולא מפז. השירים של עמיחי שופעים מתוכם ברעננות ראשונית, ובטבעיות נדירה מאוד.
מבט, חיוך, מחוות מעודנות, יושבים על כסאות בר, כמעט ללא תנועה ממקומם. כך הם מנהלים את ה"אהבה" שעמיחי שם בפיהם ופה ושם מצטרפות אליהם מנגינות "בימתיות" יפות שכתב להם רפי קדישזון, והפסנתרן ניב קאופמן פורט אותן ברגישות מתבוננת.
פה ושם הם גם שרים – והשירים והמוזיקה נשמעים בפיהם מרגשים, מסגירים נופך ממה שזורם מבפנים, דרך השירים המופלאים של עמיחי שיוצרים פנורמה מופלאה של היחיד, של הזוגיות ושל התרבות שלנו, משם ועד כאן, מאז ועד עכשיו.
אם חשקה נפשכם בערב שכל כולו ניצחון לשירה ולתיאטרון שאוהבים כל כך את יוצריהם –המופע הזה נועד לכם. אני מקווה כי בקרוב מאוד הוא ישוב ויעלה במסגרות כמו קפה-תיאטרון הקאמרי, בתי ספר, מתנ"סים ואולמות אינטימיים המתאימים לו.
לפרטים נוספים
צבי גורן
22/08/2004
:תאריך יצירה
|