תיאטרון בתוך תיאטרון
 
המחזאי הגרמני-יהודי פיטר וייס כתב ב-1963 את "רדיפתו ורציחתו של ז`אן-פול מארה כפי שהוצגו על ידי שוכני בית החולים הפסיכיאטרי בשרנטון בהדרכתו של המרקיז דה סאד" (שמו המלא של המחזה), שבו הוא מעמת שתיים מהדמויות הבולטות בתקופת המהפכה הצרפתית, ובוחן באמצעותן את גורלה, את תוצאותיה ומוראותיה, ובעיקר את כישלונה החברתי לטווח הרחוק.
 
המחזה של וייס הוא תיאטרון בתוך תיאטרון, על הצגה המופקת בסנטוריום לחולי נפש ועצירים אחרים, כמו דה סאד, שהתמחה שם בבימוי מחזות פרי עטו. האירועים המתוארים בו שואבים מההיסטוריה, כמעט אחד לאחד, למעט הדיאלוג הישיר בין דה סאד למארה, ופיתוחים דרמטורגיים של דמויות מוכרות וכולל רביעיית זמרי-רחוב, מוזיקאים, כרוז  ועוד דמויות שאת כולן מגלמים המאושפזים, על עיוותיהם וטירופיהם.
 
במרכז המחזה של וייס ניצבת, וליתר דיוק, ישובה ומתגרדת בכאב בתוך אמבט ומגולמת על ידי סכיזופרן, דמותו של ז`אן פול מארָה. מארה שהיה רופא, פיזיקאי, עיתונאי ופוליטיקאי הפך בתקופת המהפיכה הצרפתית לאחד ממנהיגי סיעת היעקובינים הקיצונית וקרא להוציא להורג את כל מתנגדי המהפכה. מארה היה חולה במחלת עור קשה, ונרצח בביתו על ידי שרלוט קורדיי. רציחתו של מארה עוררה תגובות נזעמות בקרב היעקובינים והביאה להוצאתה להורג של מארי אנטואנט ולטבח באויביהם המלוכניים.  את שרלוט, שהוצאה להורג בגיליוטינה ב- 1793, מגלמת בהצגה של סאד חולה שנרדמת כל הזמן, תוך כדי דיבור או הליכה.

הדמות המרכזית השלישית במחזה, היא "במאי ההצגה" המרקיז דה סאד שנודע באורח חייו המשוחרר, בפרשיות שערורייתיות, ובמקרים חוזרים ונשנים של התעללות בפרוצות ובמשרתיו, משני המינים. דה סאד נדון למוות ב־1772 אך קיבל חנינה, נכלא מחדש בכלא הבסטיליה בפריז ומאוחר יותר הועבר למוסד לחולי נפש בשרנטון ליד פריז. שם כתב את עיקר כתביו השערורייתיים שרבים מהם כוללים תיאורי אלימות קיצונית, ותיאורי סטיות שמתרכזים יותר בפילוסופיה הרציונליסטית שמאחורי המעשים, יותר מאשר במעשים עצמם. מאוחר יותר אף ביים בשרנטון את הצגותיו.

הזדמנות להתוודע למחזה מרתק
 
מחזהו של פיטר וייס  הפך להצגה של להקת שקספיר המלכותית בבימויו של  פיטר ברוק, שאחר כך אף הונצחה בסרט ויצרה התעניינות גדולה (ויש האומרים שדווקא השם הארוך הוא זה שעשה זאת). המחזה נחשב עד היום לאבן דרך בדרמה של המאה העשרים, לשימוש נפלא בהיסטוריה כדי להזהיר מפני העתיד – כפי שאכן זה נראה מתגשם ודווקא בחודשים האחרונים - ואתגר ללהקות תיאטרון. כזאת היא העלאתו עתה בבית הספר למשחק בית צבי, עם תלמידי המחזור שיסיימו השנה את לימודיהם.
 
הבמאית אתי רזניק קיצרה את המחזה, בעיקר בכל מה שנוגע להווי המשוגעים ולהתפרצויותיהם, וגיבשה אותו ליחידה בת שעה וחצי. היא יצרה מסגרת טובה למעמדים הכלליים, ובעיקר מיקדה את תשומת הלב בדמותם של מארה, אשתו סימון, ושרלוט קורדיי, עם דה סאד העוקב בדריכות אחר הוראות הבימוי והטקסט שלו, ועם הכרוז שמוליך ומנחה את ההצגה ואת השחקנים. כל זאת תוך הדגשה נכונה מאוד של הגשה בהירה וחדה של הטקסטים, הרעיוני והתיאטרלי, בתרגום המצוין של אברהם הוס, שנעשו בו עדכוני חריזה על ידי דוריס נמני, ובהדרכתה של אסי אשד.
 
רזניק הציבה את ההצגה בתוך אולם המקלחות של בית החולים, בעיצוב של זאב לוי שהדגיש את הזוהמה של קירותיו סביב ברזים מוזהבים, ועם תלבושות מצוינות שעיצבה אירנה שר בהשראה תקופתית ואיפור צבעוני שיצר עמירם אדרעי. יחיאל אורגל עיצב תאורה קרה מאוד לאווירה הכללית ואמנותית מאוד לקטעי ההצגה של דה סאד. אפי שושני כתב מוזיקה  מצוינת ללהקה כולה ובעיקר לרביעיית זמרי הרחוב. דוקי עצמון הפיקה מהשחקנים שירה מדויקת, שכל מילה ותו בה יושבים נכון בפי המשתתפים. 
 
הישגי הבימוי של רזניק ניכרים במיוחד במשחק הקבוצתי והאישי. גיל רשף יוצר דמות מרתקת של מארה, כשהוא בונה את עוצמתה בהדרגה, החל בפסיביות ובהתגרדות המתמדת בתוך האמבט ועד לשיא משחקו הדרמטי המדהים, הטקסטואלי והפיזי, שהוא מגיע אליו בסיום. מי שמסייעת לו בתמונה הזאת היא אביטל לדנר בתפקיד אשתו סימון, שלכל אורך ההצגה יוצרת דמות כואבת המטפלת בו ושומרת עליו, ודואגת להפסיק את התגרדותו. אפי ביבי, זקוף, ציני וקר במידה המדויקת בתפקיד דה סאד. הוא ענייני מאוד כמשגיח על חניכיו השחקנים, תוך מלמול ברקע של הטקסטים שלהם, ובעוויתות קלות של פניו, והוא מגיע לשיא הדרמטי המרשים שלו בתמונה שבה הוא נושא את כתב האשמה הגדול שלו תוך כדי כך ששרלוט מצליפה בו בשוט-צעיף, ובכוח רב. את התפקיד הזה מגלמת להפליא ירדן קליין, בצירוף יפה של כפל דמויותיה – החולה הנרדמת באמצע הדברים, אך נושא בהזדהות מלאה את בשורתה של שרלוט שמגיעה לפריז כדי לרצוח את מארה.   
 
סביב הארבעה האלה מצטיינים במיוחד דודי גזית המהפנט בתפקיד הכרוז ששולט בהצגה, ורביעיית זמרי הרחוב – מיכל חכמון, דוריס נמני, אריק מורדוך וגיא עקיבא, שהיה מרתק במיוחד בזכות העוויתות של פניו וידיו, והיטיב לשמר אותן גם במהלך ביצוע הפזמונים.
 
אור משיח, רועי פרילינג וליאוניד שניידרמן היו הפציינטים המוזיקאים שליוו אותם. לירן אש היה חי מאוד בתפקיד הנימפומן שמשחק את דופרה,  האציל שחבר אל שרלוט, ושלמה שיטרית היה נביא זעם מצוין בתפקיד הכומר ז`אק רו, השב ומתפרץ בתקיפת השלטון ובייצוג צרכי ההמון. עמיר רנרט היה מנהל בית החולים, ולצדו יעל אשר כאשתו ורותם רוטשילד כבתו, הבאות לצפות בהצגה.  תמר גייסט, אנה רחמימוב וזיו פלג השלימו את קבוצת המשוגעים, ענבל איצקוביץ, אבנר נינו וברק חודריאן היו האחים והאחיות שהשגיחו על הסדר הטוב והרגיעו את ההתפרצויות של יחידים או של הקבוצה.
 
מכיוון שספק אם התיאטרון הרפרטוארי יתפנה וישוב אל המחזה המרתק הזה של פטר וייס, העלאתו על ידי תלמידי בית צבי היא הזדמנות חשובה, טובה וראויה להתוודע אליו.