הלחישה צועקת והצעקה מקוננת

וכי מה היא סאטירה אם לא הכניסה לשדה המוקשים הפרטי והקולקטיבי של הצופים? זו צורת האמנות שבה הצחוק הוא גם, ואולי בעיקר, הבכי. שבה הליטוף מכה. הלחישה צועקת והצעקה מקוננת. סאטירה נוחה לעיכול היא העמדת פנים. סאטירה שתוקפים אותה בהכללה היא זו שפגעה, אם לא בך אישית אולי במשהו או במישהו יקר לך. ובפשטות, אסור לה שתהיה נחמדה. וזה מה שהמופע החדש של אנסמבל תמונע עושה.
 
אייל וייזר, שכתב את "שופרא", נטל הפעם גם את שרביט הבימוי לסאטירה שלו "איכה? - מעשיות ישראליות" ואין לו רחמים. הוא מחציף פנים מולנו, גס ובוטה, מרגיז, לא תמיד באותה רמה ובאותה איכות. אבל רצף השירים הילדותיים לכאורה שכתב, ובחריזה מגונה למדי, מעביר את הצופים סדרת חינוך המלמדת שעוד רבה הדרך לפנינו עד שנהיה אור לגויים. הנחמה היחידה היא שאנחנו כנראה ככל העמים. לך תסביר להם את זה. אבל זה לא מה שמטריד את וייזר.
 
על פניו יש לו נאשם. זה שמסתיר פניו, הנעלם שטוען כי הוא גם טמיר, אבל נותן לדברים להתרחש. אותו הוא מחפש בפתיחה ובסיום תחת הכותרת של הערב. מחפש את אלוהים. זה שאנחנו אומרים "לך תמצא אותו" או "אלוהים גדול"`, או רק `אין לך אלוהים`. אבל במהלך החיפוש הוא נוגע במעשי האדם. זה שמנצל כנראה את ההיעדרות הגדולה ועושה את הרע בעיני חבריו (שהרי ההוא נעלם או רק עיוור).
 
רשימת העיוותים כוללת מפגעי סביבה וזיהומים, ניצול נשים, ניצול מיני במשפחה ובבית ספר, רכילות, דיבה, וכמובן גם כיבוש, לא של היצר, ופיגוע, ושהידים ושכול. כולם מוגשים כשירים שטל בלכרוביץ` הלחין אותם בכיף עם קריצה לצלילים מוכרים, ואף מלווה את המופע בפסנתר ובהנאה גלויה.
 
ארבע שחקניות מצוינות – אפרת ארנון, הילה די קסטרו, עירית נתן בנדק ומיכל ויינברג – ושני שחקנים מצוינים – אברום הורוביץ ומולי שולמן – מעצבים דמויות, מחליפים מסכות, ושרים בתלבושות נוחות ועם אבזרים שעיצבה ענבל ליבליך. לכל אחד מהם יש את ההישג המשחקי האישי, ואפילו יותר מאחד, וביחד הם צוות מגובש היטב, בבימוי נקי של וייזר, בתנועה טובה שעיצבה אוסנת קנולר, בחלל הבמה הפשוט, שיש בו כסאות, עמוד עם שלטים מתחלפים המכריזים על כל קטע, ומסך גדול לקטעים מוצללים, ותאורה יעילה של ארז שורצבאום.
 
"איכה?- מעשיות ישראליות" היא סאטירה שמזמינה כעס. הכי נוח זה להפנות אותו אל יוצריה. אלה בחרו להפנות אותו לאלוהים. אבל, כדאי שתזכרו כשתבואו לחזות במופע  ותיהנו: זה אנחנו, זה החברים הכי קרובים, זאת השתיקה המשלימה. זאת הסאטירה.