לפני ארבעה חודשים הוצג בתיאטרון תמונע המחזה “אבסינט” מאת מגדה פרטאץ`, במסגרת מפגש קריאה של חמישה מחזות פולניים בני זמננו (הערב נערך  לרגל העלאת ההפקה “טיקוצ`ין- בת ים” בהבימה ובתיאטרון של וורוצלאב). “אבסינט" היה היחיד שהוצג בהפקה בימתית מלאה, בבימויו של מאור זגורי, בוגר טרי של בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, שהרשים קודם לכן כשחקן, והחליט להמשיך את לימודיו במגמת הבימוי שם. “אבסינט" הייתה יריית הפתיחה המפתיעה והמרשימה שלו כבמאי.
 
עתה שב תיאטרון תמונע לארח את ההצגה מתוך כוונה לבחון את המשך חייה, ואני חזרתי לצפות בה, במטרה להבין ולדווח על חשיבותה ואיכותה המיוחדים. במשפט אחד אני יכול לומר כי עוצמת החוויה הראשונה שבה ואף ביתר שאת, והסתייגויות שהיו לי מהמחזה עצמו נחלשו או נעלמו כלא היו.
 
המחזה מספר על התאבדותה של קרולינה רגע לפני חתונתה. היא מותירה לחתנה קלטת שנועדה להסביר לו על מה ולמה קיפדה את חייה, מי היו הוריה ואיך גדלה בחממה המזויפת שבנו סביבה. האב הוא קומוניסט ופעיל במפלגה, והאם היא עקרת בית שחלומה הגדול שלא התגשם היה לדעת לדבר אנגלית, והיא נהגה ללכת עם קרולינה לכנסיה בלי שהבעל יידע. שניהם בעלי עקרונות חיים ומשפחה נוקשים וצבועים, ואפילו בנושא היהודי הצץ מאי שם (בכל זאת מדובר בפולין) כמה פעמים. קרולינה מחליטה לשים קץ לחיים האלה שעוצבו עבורה, אך לפני כן, במשך שנה אחת היא מחפשת דרך להוכיח, לעצמה לפחות, שאפשר לעצור את המוות שנגזר עלינו בלידתנו. לשם כך היא מפתה צעיר שהיא מכירה, סוחר סמים שמוכר את מרכולתו לתלמידי בית הספר, לחיות אתה שנה אחת.
 
המחזה, שענת זיידמן תרגמה לעברית בהירה, אינו קל לעיכול. לצד אמת חיים אוניברסלית יש בו הרבה הומור, לעתים שחור משחור, והוא טעון באנושיות כואבת ומכאיבה. מאור זגורי ביים אותו בראייה מקורית, כמעט כפואמה בימתית שמרכיביה הם תיאטרון-סיפור, תיאטרון-גוף ותיאטרון-תנועה.
 
זגורי פיצל את דמותה של קרולינה לשתיים – האחת, שאותה מגלמת לירון בן שלוש בעוצמה מרגשת, היא דמותה הפיזית, שהיא המספרת, והאחרת, שאותה מגלמת מירי לזר בתנועה ובתום היא רוחה המתה המרחפת ומתערבת בדברים. שתיהן, יחד עם הכלב הפיסח הנאמן (במשחק מרתק וקורע לב של איתי שור) מספרות את הסיפור של חייה, ייאושה, והחלטתה לנסות חיים אחרים מאלה שעוצבו לה לפני שתגיע אל קו האין-חזור של התאבדותה. שותפים מצוינים לסיפור הזה האם והאב, בעיצוב טרגי-קומי  מדויק של תמר בן עמי ורועי חמאי. את הצעיר סוחר הסמים, שהיחסים עמו מתפתחים למערכת רגישה ומיוחדת, מגלם בחום נפלא שלומי בן עטר.
 
זגורי, בסיועה של מיה לזר שעיצבה את התנועה בהצגה, בנה סדרת תמונות מרשימות כמו זו שבה יחסי המין בין ההורים, לפני נישואיהם, מתפתחים להריון – כשקרולינה הנדחסת ביניהם היא העובר – ואל הלידה הכואבת. ואחר כך תמונת ההריון של קרולינה וההפלה של העובר, והסיום - שריפת גופתה של קרולינה, בהתאם לרצונה.
 
חלל הבמה עוצב על ידי אדם קלר בפשטות על ידי מלבן גדול, שאת צלעותיו מסמן פס אדום, ובמרכזו שולחן גדול, המשמש למעשה כמזבח שעליו וסביבו מתנהלים חייה של קרולינה ומותה. עומר בן סעדיה עיצב את התאורה האקספרסיבית, שמגיעה לשיא משלה בתמונת הסיום. קלר עיצב גם את התלבושות בגוונים שחור ואפור – תואמי מהלך החיים,  ולבן – תואם החתונה והמוות גם יחד.
 
אני מקווה כי בעקבות הצגות הניסיון, אתמול והיום, "אבסינט" תמצא את מקומה במהרה בלוח ההצגות של תמונע. זאת הצגה המותירה משקע ומעוררת מחשבה, ומביאה לבמה שלנו כוחות חדשים ורעננים עם הבטחה ברורה של תיאטרון איכותי.