חומרים של מחזה חינוכי

אין לי שום כוונה לבחון את השאלה אם "ע` 17” הוא סיפור אמיתי. זה לכל היותר סיפור מעניין הנטוע בביוגרפיה של שי להב, שכתב את הרומן "לך לעזה", שהסיפור הזה הוא אחד מפרקיו. גם אין סיבה לתהות אם מה שמסופר בו כך היה אם לאו. השאלה היחידה היא אם מה שלהב יחד עם יוני זיכהולץ עשו מהסיפור, ועולה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי, יכול להיחשב מחזה בעל ערך ומעמד דרמטורגי, ולמרבה הצער התשובה שלילית.
 
העלילה מציגה קבוצה של חמישה בוגרי גרעין נח"ל במהלך שירות מבצעי בעזה ב-1989, כלומר, בתקופת האינתיפאדה הראשונה. הם מאיישים עמדת אבטחה על גג של בנין בן 17 קומות, נקודת תצפית נוחה מעל מחנה הפליטים המקומי. בניגוד לתחזית הם שוהים על הגג מעבר לשבוע שנקבע להם. התארכות השהייה מחריפה את מצבו הנפשי של אחד מהם, אך הנכונות לאפשר לו לצאת לסוף שבוע בקיבוץ נתקלת במה שנראה כתרגיל מסריח של אחד מחבריו. מנקודה זו ואילך נפרצות חומות הידידות והקרבה בין החיילים.
 
מכיוון שמדובר בסיפור שהיה חלק ממארג גדול של סיפורים, המעבדים הבינו שעליהם להכניס לתוכו חומר נפץ דרמטי, והם בחרו במשהו מסוג החומרים שמאפיינים מחזות חינוכיים עם נופך צבאי לתלמידי בתי ספר. הדרמה של האינתיפאדה נשתכחה כמעט כליל על ידם. כאילו אמרו לעצמם שהקהל הרי יודע מה זאת האינתיפאדה ועל כן ההתייחסות אליה במחזה תהיה מזערית. הם העדיפו להראות את החמישה הכלואים לכאורה על הגג (שממנו הם יורדים לעתים לעשות קניות וגם לחמוס פלסטיני) כ"מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית והתמודדותה עם החיים בצל האינתיפאדה". אבל התוצאה נותרה "לא מיקרוקוסמוס, לא חברה ולא צל". והאמת, קשה לדרוש מחמישה חברי גרעין צעירים לשאת על כתפיהם משא כבד משולש כזה.
 
הבמאי נעם שמואל הבין את זה. משום כך העמיס על העלילה אפקטים צבאיים שונים – כלומר השתמש הרבה בקולות הבוקעים נמכשיר קשר– העמיס ומיקסס פס קול עתיר עוצמות של להיטים מוכרים ומוזיקה מקורית טובה למדי של אייל וייס, מילא את החסר בסרטי וידיאו של האינתיפאדה, ונהנה מאוד משירותיו של מעצב התאורה הוותיק יחיאל אורגל שברא באולם הקטן של הקאמרי ימים, לילות, ואירועים כלשהם מסביב לגג הנהדר שבנה שם מעצב התפאורה זאב לוי.
 
אלא שגם הוא וגם חמשת השחקנים הטובים שגייס לפעולה המבצעית ששמה הצגת תיאטרון לא יכלו לכסות על העובדה ש"ע` 17`” היה משעמם למדי בשעה הראשונה, והתעוררותו לחיים דרמטיים בחצי השעה האחרונה הייתה פשטנית. בין שאר הגורמים לשיממון הייתה עובדה מצערת כשלעצמה שחלקים נכבדים מהטקסט נבלעו, אם בגרונם  ובהגייתם של ארבעה מחמשת השחקנים או ברעשי רקע. רק עידו רוזנברג הצליח, ודווקא בקול שקט’ להגות את הטקסט שלו ברור מהתחלה עד הסוף. גם התפקיד שגילם היה דמות ברורה באישיות ובתפקוד שלה. במידה חלקית יותר היו הדמויות שגילמו טוב למדי יניב ביטון ויואב לוי,  ולעומת זאת דמות מפקד החוליה שאותה גילם בחינניות מוגזמת רועי אסף ודמות החייל החמישי שאותו גילם באדישות מוגזמת פיני טבגר.
 
האחריות לכך מוטלת גם על הכותבים וגם על הבימוי האפקטיבי שלא הבינו כי דרמה, צבאית או אזרחית, זקוקה ליותר מכמה התנגחויות, אבן פלסטינית אחת, כדור תועה בשידור חי ויומן רכילאי. כמו שכתב צ`כוב "את האדם שכחו", וכן, גם את האינתיפאדה למטה.