צבי גורן שב לזירת התיאטרון האנגלי ומצא שם עיבודים מסקרנים ללהיטים קולנועיים
שמש קטלנית – בין צ`כוב לפינטר
אחד הלהיטים כיום בתיאטרון הלאומי האנגלי הוא ההצגה "שמש קטלנית", עיבוד של המחזאי פיטר פלאנרי לסרטו הנודע של הבמאי-שחקן הרוסי ניקיטה מיכאלקוב שזכה באוסקר לסרט הזר ב-1995 ובדקל הזהב של פסטיבל קאן (ובימים אלה משלים מיכאלקוב את הצילומים והעריכה של סרט ההמשך ).
במרכזה של עלילת המחזה ניצב סיפורו של הגנרל סרגיי קוטוב, גיבור מלחמת העולם הראשונה, קומוניסט מושבע ונאמן. הוא הפנים היטב את הרעיונות של לנין ושל סטאלין, ומנהל את חייו עם בתו נדיה ואשתו הצעירה מארוסיה בבית משפחתה הבורגנית שירדה מנכסיה במהפכה. השלווה האידילית של הקולחוז שבתוכו הם חיים עתה נשברת כאשר אל ביתם מגיע מיטייה, שהיה אהובה של מארוסייה ונעלם לפתע בלי לומר מילה ובלי ליצור קשר במשך שנים ארוכות.
שובו של מיטייה חושף מערכת מורכבת שפועלים בה יריבויות אישיות, רומנטיות, סחיטה, הלשנות וגעגועים לעבר, ומתוך הערפל מאיים ומגיע גם הטיהור הגדול, מפעל הטרור שנבנה על משטרה חשאית, מרתפי חקירות ועינויים, מערכת משפטית מושחתת, משפטי ראווה ווידויים פומביים על חטאים מדומים כנגד שמש העמים הקטלנית, ששורפת בקרניה הדיקטטוריים גם את גיבוריה, כמו קוטוב, ושותפיה, כמו מיטייה, שמצא עצמו יום אחד, ותוך שעה של סחיטה, כמרגל סובייטי ואחר כך כסוכן בכיר של המשטרה החשאית. שובו אל הבית שבו גדל ואהב לא נועד להחזיר לעצמו את העבר אלא להשתמש במכונת הטרור כאמצעי לנקמתו האישית בקוטוב, האיש שגייס אותו, ואפילו במארוסיה שבגדה באהבתו ונישאה לקוטוב.
מי שמכיר את הסרט לא יוכל להימנע מהשוואה לכל אורך ההצגה, וברור כי יוצריה היו מודעים לכך. פלאנרי נשאר נאמן לתסריט, ככל שהמעבר לבמה איפשר זאת, ובעיקר במערכה השנייה שבה הקומדיה נוסח צ`כוב מפנה מקום לדרמה נוסח פינטר, זו שבה נחשפים קוטוב ומיטייה במחיר האישי שעליהם לשלם למכונת הטרור. העיבוד אמנם הוסיף כמה דברים, כשם שגרע אחרים, אבל אלה לא יפריעו למי שלא ראה את הסרט ליהנות מההצגה.
הדמויות הרוסיות גולמו בהצגה בביצועים אנגליים מקצועיים רהוטים, ובעיקר היה בה משחקם הנפלא של רורי קינאר בתפקיד מיטייה, שירון הינדס בתפקיד קוטוב ומישל דוקרי כמארוסיה. קינאר וירטואוז מושלם ומעצב דמות לוליינית-ליצנית שמבעד לסדקים במסכה שלו מגיחה הטרגדיה האישית שלו וגם זו של הטרור. הינדס יוצר דמות מרשימה, נאיבית באמונתה ובמסירותה למולדת הסובייטית. דוקרי יפה ומרגשת בשתיקותיה הארוכות, ובמיוחד בתמונה דרמטית עם מיטייה שלא הייתה בסרט. למרבה הצער, אך שלא במפתיע, חסרה בהצגה שחקנית אחת שתזכיר ולו במעט את נדיה מיכלקוב הקטנה בתפקיד בתו של קוטוב, ש"גנבה את הסרט" לאביה ולמנשיקוב.
ההצגה תמשיך לרוץ בתיאטרון הלאומי עד סוף מאי, ואני ממליץ לנסות לראות אותה.
פריסילה מלכת המדבר – המחזמר שבא לכבוש
הסרט האוסטרלי המקורי שהפך לפולחן של קהילות הגייז ברחבי העולם רק חיכה להזדמנות או לרעיון שיהפוך למחזמר בימתי. התוצאה היא להיט גדול שמצליח להקפיץ את הקהל ממושביו, להרעים בתשואות נלהבות, לרקוד בין השורות ובעיקר לפוצץ את האולם, ולעצור את מהלך המופע בפרצי צחוק על חשבון כל מה שרק אפשר.
הסרט חי במופע הזה, ויוצרי ההצגה עשו כל מה שאפשר כדי שזה יהיה כך. הם לא ניסו למצוא זוויות חדשות, הארות חדשות או רעיונות בימתיים שיתחרו ברעיונות הקולנועיים. הם הבינו שאת נופי המסע המדברי הם לא יצליחו להביא לבמה – ואפילו לא ניסו לעשות זאת בעזרת הקרנת צילומי וידיאו ברקע. לעומת זאת הם ידעו שבלי האוטובוס אין פריסילה, והעמידו על הבמה המסתובבת יצירת מופת בפני עצמה, עמוסת רעיונות טכנולוגיים מבחוץ ומעוצבת כדירה צבעונית מלאה בקישוטים.
ובעיקר הם הבינו שאת העלילה והמסע הבימתי חייבים לעטר – גם אם לא תמיד בהיגיון עלילתי - עם להקה גדולה של 25 דיוות ודיווים, שיודעים לרקוד ולשחק, ובעיקר להחליף במהירות מסחררת את מאות התלבושות והפאות המרהיבות והמלהיבות שגנבו את ההצגה בלי הרף. אלה נתנו הזדמנות טובה לשלוש הדיוות של המופע להפגין את כישוריהן המיוחדים, בנוסף על הדרישה שהם יבצעו חי, בלוויית תזמורת, את אסופת הלהיטים שהיו בסרט ועוד כמה להיטים שנוספו כדי להעשיר את החוויה ולכסות על מה שהיה בסרט ואיננו בהצגה.
ההישג הגדול של המפיקים שהעלו את השואו הזה באוסטרליה לפני כשנתיים ועתה הביאו אותו לווסט אנד בלונדון הוא גיוסו של ג`ייסון דונובן, כוכב עליון נערץ, לתפקיד של טיק, או מיצי כשהוא מופיע כדיווה. ההימור עליו התגלה כקלף מנצח, אין להיט שהוא שר לבדו, או עם חבריו, אין כמעט משפט שהוא אומר, אין כמעט צעד שהוא עושה, בריקוד או בהליכה, ואין רגע מרגש אחד של מפגשו עם הבן שלא הכיר שדונובן איננו מפיק ממנו מרגליות להנאתו הגדולה של קהל מעריציו שבולעים בתאווה את אישיותו הגאה בעליל.
אוליבר תורנטון, בעל הכישורים המיוחדים במחול, מגלם את אדם – פליציה המתגרה בכל מה שזז, ושיא הופעתו בקטע המדהים על נעל הכסף הגדולה במרומי האוטובוס כשצעיפיה עפים ומתנשאים אל על. את ברנדט משחק טוני שלדון, שאמנם חסר את המסתורין והרגישות של טרנס סטמפ בסרט, אך הוא מעצב דמות אמינה של טרנסווסטיט המודע לעצמו ולעולמו השונה מזה של שני הגייז. קלייב קרטר היה ענייני בתפקיד בוב, וגם קיבל הזדמנות לשיר, וכך גם איימי פילד בתפקיד מריון, אשתו של ניק שבזכות הזמנתה יצאו שלוש הדיוות למסען.
אם תתאמצו, תוכלו להשיג כרטיסים (וניתן לעשות זאת גם באמצעות האינטרנט ואפילו במחירים מוזלים) להופעות עד ספטמבר (ושימו לב שמאותו חודש יש כמה מועדים שג`ייסון דונובן אינו מופיע בהם בגלל התחייבויות קודמות)..
חופי הכרך – בלי ניו יורק
עיבוד בימתי נוסף לסרט קולנוע מיתולוגי, והפעם בווסט-אנד, הוא העיבוד לסרטו של איליה קאזאן מ-1954 שזכה בשמונה פרסי אוסקר (התסריט של באד שולברג, השחקנים מרלון ברנדו ואווה מרי סנט, הצילום, העריכה, העיצוב וכמובן הסרט הטוב של אותה שנה). הסרט הוכרז לפני 14 שנים על ידי הוותיקן כאחד מחמשת הסרטים הטובים בכל הזמנים, ושלוש שנים אחר כך הוכרז על ידי ספריית הקונגרס האמריקאי כנכס תרבותי של ארה"ב שיישמר בארכיון הסרטים הלאומי.
מי שמנסה להתמודד עם ההצלחה הקולנועית הגדולה הזאת בתיאטרון מהמר בגדול, ויודע כי גם אם יצליח לעשות משהו משמעותי הוא לא בהכרח יגיע אל הרף הגבוה של הסרט ולא רק משום שמדובר בשוני מהותי בין מסך הקולנוע לבמת התיאטרון. במקרה הזה את העיבוד לבמה עשה מחבר הסיפור המקורי והתסריטאי, באד שולברג עצמו, אחד הטובים והיצירתיים בתולדות הקולנוע האמריקאי, שלפני שלושה שבועות ציין את יום הולדתו ה-95.
לעיבוד בימתי כזה צריך במאי בעל מעוף והעזה וכזה הוא סטיוון ברקוף שביים גם אצלנו (“הגלגול" של קפקא עם אשר צרפתי בתיאטרון חיפה) ונחשב לאושיית תיאטרון ייחודית, שכל הפקה שהוא נוגע בה תרתק בייחוד שלה, לטוב או לקצת פחות. ומכיוון שהוא גם שחקן נפלא, הרי ברור שהכרזה על הפקה שלו ובהשתתפותו תמקד אליה תשומת לב ותהיה אטרקציה לקהל המקומי ולתיירים האמריקאים (ואולי גם הישראלים) שנוהרים לראות בלונדון הצגות תיאטרון רציניות ולא רק מחזות זמר שרבים מהם הועלו תחילה בברודוויי ובערים אחרות שם.
ההרפתקה הנוכחית שלו מעניינת למדי בהיותה ניסיון לתאר את העלילה המתרחשת ברציפי הנמל וברחובות של ניו יורק ללא תפאורה. הבמה החשופה שחורה וברקע - תמונת ענק של הראש של פסל החירות נוטה ליפול על צידו. כמה כסאות שיצרו דימויים שונים מאכלסים את החלל המואר באור קר מאוד. את מקום העיר והרציפים ממלאת התנועה המפוסלת ומעוצבת לפרטיה של השחקנים. ברקוף הפך את המחזה לתיאטרון סיפור ותנועה, וכשלעצמה זו יצירה מרתקת ובלי השוואה לסרט או להצגה רגילה.
ברקוף בנה הצגה הנסמכת בתפיסתה אל מחוזות הטרגדיה היוונית, גם במבנה הדרמטי שלה, בנושאים, ובדמויות המרכזיות כאשר הלהקה כולה מופעלת כמקהלה שמגלמת את הרקע החברתי, את המאפיה השולטת באיגודים המקצועיים, את החוק ואת הסווארים. ובתווך מתרחשים העימותים הדרמטיים בין הבוס הכל יכול (סטיבן ברקוף בעיצוב מרשים של "סנדק")ף., לטרי מלוי, הנאיבי שמגלה את האהבה ובאמצעותה את היכולת להיות ישר ולחשוף את האמת על הרציחות והסחיטות שהיה עד להן.
המשחק בהצגה מרתק ככל שהדבר נוגע לעיצוב הקבוצתי, ובמערכה השנייה מגיעים לשיא משחקם ממלאי התפקידים הראשיים – וינצ`נטו ניקולי בתפקיד הכומר (קרל מלדן בסרט), אנטוני ביירן כאחיו של טרי מלוי (רוד שטייגר בסרט) ובריוני אפרסון כאידי, אחותו של הנרצח, ואהובתו של מלוי (אווה מרי סיינט שזכתה באוסקר) וברקוף בתפקיד הבוס (לי ג`יי קוב בסרט). אך ברור כי עיקר המעמסה של ההצגה נופל על התפקיד של טרי מלוי, שאותו משחק סיימון מרלס, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע מנוסה שנאלץ להתמודד עם הצל הענק של המשחק שזיכה את ברנדו באוסקר וקיבע את מעמדו ככוכב-על של הקולנוע האמריקאי במחצית השנייה של המאה ה-20. במערכה הראשונה מרלס נדמה כמחקה את ברנדו במלמוליו, אך במערכה השנייה הוא מתגבר על כך, ומצליח לעצב דמות מרגשת ומרשימה למדי.
"חופי הכרך" מועלית עוד בשבועיים הבאים בתיאטרון היימרקט, סמוך לכיכר טרפלגר.
ממתינים למחכים לגודו
ימים ספורים אחרי "חופי הכרך", מ-30 לאפריל תעלה בתיאטרון היימרקט, ולמשך 12 שבועות, ההצגה שכולם מצפים לה כאן בעניין ובסקרנות - "מחכים לגודו" של בקט בהשתתפותם של ארבעה סופר-סטארים: איאן מקקלן בתפקיד אסטרגון, פטריק סטיוארט כוולדימיר ועמם סיימון קאלו כפוצו ורונלד פיקאפ בתפקיד לאקי. לצערי לא הצלחתי לראות את אחת מהצגות הפריוויו שנערכו החודש בכמה ערים ברחבי בריטניה, אך התגובות הראשונות שהגיעו משם רומזות למשהו שונה, מסקרן ואפילו מפתיע. לאוהבי בקט ומעריצי השחקנים האלה שמתעתדים להגיע ללונדון כדאי להזדרז, כי בדיקה בקופת התיאטרון מגלה שעדיין יש כרטיסים שניתן לרכוש באמצעות האינטרנט.
12/04/2009
:תאריך יצירה
|