במאמר האחרון מלונדון צבי גורן סוקר שני מחזות אפריקניים, פארסת מהגרים ומחזה אנגלי קלאסי
"דימטוס" – האמן והחברה
המחזה "דימטוס" מאת המחזאי הדרום אפריקאי אתול פוגארד נחשב לאחת החידות ביצירתו הבימתית. העלילה עוסקת בגלות-עצמית שגוזר על עצמו דימטוס, מהנדס בהכשרתו, שאליה הוא מצרף את אחייניתו, שהוא אוצר בלבו תשוקה אסורה אליה, וסוכנת בית שהוא עיוור לפשר מסירותה המוחלטת אליו. המחזה מתחיל בתמונה שבה הוא מוריד את אחייניתו לבאר עמוקה שסוס נפל לתוכה, והוא מנחה אותה בפרטנות איך לקשור את הסוס בחבלים שקשר סביבה. בהצגה זו תמונה מרשימה, שיש בה מרכיב מוכר מ"אקווס" של שאפר, כאשר שחקן מגלם את הסוס שהיא רוכבת עליו וקושרת אותו אל החבלים שיעלו אותו אל מחוץ לבאר. השחקן הזה יגלם כעבור זמן קצר שליח מהעיר שבא לשכנע את דימטוס לחזור ולהציל אותה מבעיה המאיימת עליה. האחיינית תתאהב בו, הוא ינסה לאנוס אותה. דימטוס שרואה את ההתרחשות אינו עושה דבר, הנערה מתאבדת, ודימטוס שב וגולה יחד עם סוכנת ביתו הנאמנה, והפעם אל קצה חוף הים. שם יתעוררו בו מתוך רגשי האשמה פרצי יצירה – שהן נוסחאות מתמטיות מורכבות לפתרון בעיות קיומיות.
לבד מתמונת הפתיחה ותמונת הסיום אין במחזה ובהצגה שום דבר שמסביר את טיבו וערכו של המחזה, וליתר דיוק די ברור מדוע ממעטים להציג אותו. בלונדון עדיין זוכרים את משחקו המסיבי של פול סקופילד לפני שנים רבות, ועתה אחרי הפסקה ארוכה יזכרו גם את ג`ונתן פרייס שעבורו הועלה המחזה עתה בתיאטרון דונמאר בקובנט גרדן. פרייס יוצר דמות מחשמלת מהרגע הראשון, חידתית מאוד, וטרגית במיוחד בתמונות אחרי ההתאבדות. בתמונת הסיום הוא מוכיח ששחקנים גדולים יכולים להפוך למונולוגים קורעי לב את הטקסטים המופשטים ביותר והלא מובנים כמו נוסחאות מתמטיות מורכבות שלאיש בקהל אין מושג מה הן אומרות. הוא משחק בכל אברי גופו, בקולו, ובמיוחד בידיו שיוצרות קשרים ומתירות אותם, וברגע מסוים הוא משתמש בהן כלהטוטן בקרקס.
המחזה נכתב ב-1975, שנה לפני פרוץ המהומות בסווטו, וכבר אז טענו כנגדו כי הוא מרחיק עצמו מהמתרחש וזאת דווקא אחרי שכבר העמיד מחזות כמו "קשר דם", "סיזוו בנדי מת" וה"האי" שתיארו את משטר האפרטהייד. אף כי את ”דימטוס”, שיש בו מרכיבים של הטרגדיה היוונית ושקספיר, ניתן לפרש כביקורת על יוצרים ואנשי רוח שמרחיקים את עצמם מקלחת האירועים סביבם, אך בה בעת, ואולי אף יותר מזה - כהודאה על כך שהאמן היוצר זקוק להסתגרותו כדי להיאבק במתרחש בתוכו ולהפיק מכך את יצירתו האמיתית. התוצאה בכל מקרה נותרת בגדר חידה, למרות העיצוב הבימתי המיוחד ומשחקם המצוין של פרייס ושל אן רייד כסוכנת ביתו.
"המוות וסייסו של המלך" – אין כבוד למסורת
מחזה אפריקני אחר, המועלה בתיאטרון הלאומי המלכותי, הוא "המוות וסייסו של המלך" מאת הסופר-הפוליטיקאי הניגרי וולה סוינקה, האפריקני הראשון שזכה בפרס נובל לספרות, ב-1986. סוינקה ביקר בארץ וברשות הפלסטינית לפני שבע שנים יחד עם חוזה סאמארנגו בביקור שבו התבטא הסופר הפורטוגלי, אף הוא חתן פרס נובל, בגנות ישראל. לפני כשנה הועלה בארץ על ידי תיאטרון נטלה של יוצאי אתיופיה מחזהו המוקדם "האריה ואבן החן".
עלילת המחזה מספרת על מהלך פולחני שהתרחש בניגריה ב-1946, אך סוינקה הקדים אותו לימי מלחמת העולם השנייה. מלך אחד השבטים מת, ובהתאם למסורת, ביום השלושים למותו, כהקדמה לקבורתו, חייב הסייס שלו להתאבד, כדי שיוכל להוביל את המלך מכאן לשם, אל ממלכת הנצח. ביממה האחרונה לחייו מחליט הסייס שהוא רוצה לשאת לאישה בתולה, ואף מוצא אחת שאמה מסכימה לתתה לו. כשנודע הדבר לנציג ממלכת בריטניה הוא מחליט לעצור בעד המהלך מאחר שהתאבדות מנוגדת לחוקי האימפריה. מלונדון מגיע בנו של הסייס בידיעה שייפרד מאביו לפני מותו, וכשהוא מגלה כי הבריטי מונע זאת הוא נוקט צעד של ייאוש וכבוד למסורת עמו, ומתאבד במקום אביו.
משפטי המפתח במחזה, שחלקו הראשון הוא בעיקרו פולקלוריסטי – הן מצד הניגרים והן מצד האנגלים – דנים בפער בין התרבויות. הבן מתאר במשפט אחד פשוט את מהות האימפריאליזם הבריטי : “אין לכם כבוד למה שאינכם מביניםו". בהצגת הבכורה שבה נכחתי היו באולם עשרות אפריקאים, בעיקר ניגרים נרגשים, אך הצחוק לשמע המשפט הזה לא בא מכיוונם אלא ממאות המוזמנים שעדיין מתגעגעים לימי האימפריה או לפחות לימים שהמדינה נקרה בריטניה הגדולה ולא סתם הממלכה המאוחדת.
ההצגה עצמה צבעונית מאוד בעיצובה, והלהקה הייתה כולה של אנגלים-אפריקאים, כולל אלה ששיחקו את האנגלים כשפניהם צבועות בלבן. בכמה תמונות האפקט היה סאטירי לחלוטין, ובעיקר בזכות צמד השחקנים לוסיאן מסאמאטי וג`ני ז`ולס שגילמו את הנציג הבריטי ואת אשתו, כשהם לובשים תחפושת עממית של דמויות המוות, ובסגנון הדיבור האליטיסטי של אוקסברידג`. גם נונסו אנונציה הענק שגילם את הסייס, קובנה הולדברוק-סמית שגילם את הבן וקלייר בנדיקט שגילמה את אם הכלה היו מצוינים.
בסופו של דבר, אם מתעלמים מהמיצג האנתרופולי-פולקלוריסטי שזכה להפקה מרשימה בפני עצמה, המחזה של סוינקה מטיף במידה מסוימת להכרה במוות כמצב המבטא התחלה של המת וניצחונו ולא כסיום, שהוא לעתים קרובות עצוב וכואב, של חייו.
"דידו מלכת קרתגו" – המחזה האפריקני הראשון
ההזדמנות היחידה שהייתה לי לראות מחזה אנגלי קלאסי הייתה באולם הקטן של התיאטרון הלאומי. דווקא לא שקספיר אלא בן דורו כריסטופר מרלו, מקובנטרי, שחייו ויצירתו נותרו בצל של הגאון מסטרפורד, למרות שקדם לו כמחזאי ונחשב לחתרן, בחייו וביצירתו. "דידו, מלכת קרתגו" הוא המחזה הראשון שלו, והוא לא הוצג כמעט אי-פעם. בעיקר בגלל התערובת המוזרה, לאותם ימים, בין עולם האלים, המתערבים במתרחש בעולם האנושי.
בכל מקרה גאולתו של המחזה מגניזתו יכולה הייתה להיות אירוע של ממש, אך נראה שגם בתיאטרון הלאומי הבינו שלא מדובר במחזה משמעותי, למרות שיש מי שרואים בו סאטירה מוסווית על המלכה אליזבת הראשונה, ואפילו שקספיר ידע להשתמש, לעתים בהלעגה, בכמה מרעיונותיו. עלילתו העיקרית מספרת על אניאס, שריד מלחמת טרויה, שנסחף אל חופי צפון אפריקה, נופל לזרועותיה המאוהבות של דידו מלכת קרתגו ולוב, אך משתמש באהבתה כדי להימלט משם יחד עם ספניו בהזדמנות הראשונה. דידו האבלה על בריחתו ועל חייה המבוזבזים הולכת אל מותה.
הביקורת באנגליה התנדנדה בין קטילה מלעיגה של ההצגה ובמונחים שהיו מקפיצים כאן מנהלים, במאים ושחקנים, והכותב אותם היה מוחרם לכל ימי חייו, לבין ניסיון למצוא בהצגה משהו ראוי. ההצגה נמשכת שלוש שעות, והאנגלים ששוחחתי עמם הרימו גבה כשטענתי באוזניהם כי ההצגה הייתה מרוויחה אם היו מקצרים אותה בשליש, ומורידים את כל הקטעים המביכים של האלים. איך היא הייתה מתאהבת בו, הם שאלו, אם קופידון שליח האלים לא היה דוקר אותה בחץ? ותאמינו לי שהקטע הזה היה מגוחך למהדרין.
אבל יש במחזה שני תפקידים טובים באמת, של דידו ושל אניאס. אנאסטאסיה הילה הייתה קצת היסטרית, אך תמונת הפרידה שלה והכנת המזבח שעליו תשרוף את עצמה הייתה בעלת עוצמה ויופי. מרק בונר היה גברי למדי בתפקיד אניאס כל זמן שלא התמוסס מול דידו, ולא הצליח לזעזע את אמות הספים בתיאור הנשגב שכתב מרלו על סופה של טרויה.
"אנגליה אנשים מאוד נחמדים" – "אף מילה על ישראל"
אחת ההצגות המדוברות ביותר כיום, מעוררת מחלוקות והתנגדות לצד התלהבות, היא ENGLAND PEOPLE VERY NICE מאת ריצ`רד בין ובבימויו של ניקולס הייטנר, הנחשב לאחראי לקו החברתי-פוליטי של התיאטרון הלאומי המלכותי שהוא מנהלו האמנותי.
המחזה מתאר בהרבה הומור, לעתים מושחז ומוגזם, על גבול הפארסה, את הגירת הזרים לאנגליה במאות השנים שעברו תוך התמקדות בהגירת ההוגנוטים, צרפתים קתולים ואחריהם אירים, קתולים אף הם, ובהמשך יהודי מזרח אירופה, שנתקעו בדרך לאמריקה, ולבסוף בפקיסטנים המוסלמים בבנגלדש. ואם לא די בכך, הסיפור ה"היסטורי" הזה מתרחש בשכונת בתנאל-גרין בגדה המזרחית של לונדון , שם הכנסייה הפכה לבית כנסת שהפך למסגד.
העלילה מתרחשת במסגרת הצגה שהשלטונות מפיקים במחנה הסגר למהגרים. המהגרים ממתינים להחלטת משרד הפנים על גורלם ועד שיגיעו המעטפות הגואלות או המגרשות הם משתתפים בהצגה. הסיפור החברתי-פוליטי של חבלי הקליטה, השנאה, המתח הדתי והעדתי, מוצג על ציר של סיפור אהבה המתרחש לכל אורך המחזה, כשאותו צמד שחקנים מצוינים, סאשה דאוואן ומישל טרי, מגלמים את הנאהבים בכל דוד ודור ומבעד לפאב הנצחי שמנהלת אותו בשפה קשה וביד רמה אותה אישה, לדורותיה.
הלהקה הגדולה שהתיאטרון גייס עבור ההצגה עושה את עבודתה היטב בבימויו רחב היריעה של הייטנר, ובסיוע סרטוני אנימציה פרימיטיביים מסוג הסדרה "היה היה", שמחליפים את המקהלה היוונית כמעבירי הזמן והעלילה. אבל בסופו של דבר, ואחרי שנגמרו כל הצחוקים הרועמים – ואלה פשוט רודפים אלה את אלה בלי הפוגה, בשפע של בדיחות אנגליות, יהודיות, אזרבידז`אניות או איריות – נותרת התחושה שצריך כנראה מחזאי רציני יותר ומחזה מעמיק יותר לנושא הרציני המעיב על האנגלים עד עצם היום הזה.
ולמה "אף מילה על ישראל?" כי זאת הבדיחה היחידה שחוזרת פעמיים בהצגה כאשר הפלסטיני הנוצרי רוצה להגיד משהו למנהלת ההצגה והיא מזהירה אותו לבל יזכיר אותנו. תודה רבה. ודרך אגב, גם אפריקה ומהגריה לא נזכרים.
21/04/2009
:תאריך יצירה
|