עשור שנים בהיסטוריה איננו פרק זמן ארוך דיו כדי לשכוח, אבל די בו כדי להשכיח. בתיאטרון הוא אף קצר מדי כשחושבים על אקטואליה. אבל קבוצת "אורתו-דה" איננה מניחה לשכוח, מונעת ניסיון להשכיח ומוסיפה להביא חוויה אקטואלית בשורת ההפקות שלה, ובראשן "מטרבין", תמרור ההספד והאזהרה שיצרה בעקבות רצח יצחק רבין.
מופע שהתבגר והעמיק
כאשר המופע הזה הועלה לראשונה בפסטיבל עכו 99` וזכה שם בפרס הראשון, הוא הוגדר כ"אירוע לזכרו של ראש הממשלה הנרצח", ואני מודה כי באותה עת הוא עורר בי תחושה מסוימת של הסתייגות, ונדמה היה לי שהאמירה האמנותית בוסרית, מלאכותית מכדי להיחשב כהתבטאות עמוקה באמת.
חמש שנים אחר כך הדברים כבר נראים לי שונים, והאירוע כמו התבגר, העמיק, והוא זועק ומרגש בעוצמה של מי שזוכר וכואב באמת ובתמים את הרגע שבו נפערה התהום ושחררה לעולמנו את תודעת החרדה, שאיננה מרפה ואיננה נענית ל"צו הפיוס" המלאכותי, שתכליתו להמיר אותה ב"אזכרה" שנתית טקסית.
המופע רב הפנים הזה מתחיל במסע של שש דמויות העוטות את מסכת פניו של רבין, ועומדות מול המתבונן הנפעם כמו רבין חי ונושם פי שישה.
ואני מביט וחושב אם היו מאזינים בשעתו לאזהרות מפני ההסתה וההתלהמות, אם היו עוצרים בעד המפגינים נושאי הכרזות המתירות את הדם, אולי לא היו הדברים מתרחשים.
אבל הדם הרי נשפך. הרוצח נתפס, נשפט ונדון למאסר עולם, אבל הנרצח לא ישוב לחיות, והחברה תמשיך לשאת את הצלקת אפילו אם תיאלץ להסתיר אותה עמוק, אפילו אם תישכח מתחת למסכות.
בחצר האחורית נופלות המסכות
השישה ממשיכים הלאה, עוצרים, ושוב מתקדמים, אל קיר (והשורה של אלתרמן "שמרי נפשך מקיר נופל" פתאום מצלצלת חזק בתוכי) ומטפסים במעלה המדרגות, ואחר כך נעלמים אל תוך חצר אחורית.
עם התכנסותו של המופע אל המתחם הסגור שליד ההאנגר של תיאטרון "גשר" (ובאדיבותו) משתנה אופיו מ"תיאטרון רחוב" חולף-עובר, ל-"תיאטרון חדר" (ולא בכדי יש קשר הדוק בין הקבוצה לבין אמיר אוריין, ותלמידיו). וגם אם החדר הזה איננו אלא חצר גדולה, הקבוצה מצליחה להטעין את המופע באותם מאפיינים שהופכים את החווייה לאינטימית הדוקה מאוד, לשחקנים ולקהלם גם יחד.
שם, בחצר האחורית – מיקום שמעניק ממד אירוני מריר מאוד להמשך המופע – נופלות המסכות, כמעט כולן. שם החברה הישראלית מוצגת בלהט ערוותה, בתחמון הצביעות שלה, ובה בעת במבוכה ובכאב.
החלק הזה של המופע הוא תיאטרון סוער ומסעיר מאוד. עשוי בקפידה, מורכב מדימויים בוטים, שמתוכם עולה וניצבת דמותנו המיוסרת האמיתית. והתיאטרון הזה, שמתרחש שם, הוא משוכלל עד לשורשיו.
תיאטרון שאינו קישוט סלוני
את משאו הכבד של "מטרבין", מרימים ששת השחקנים שהם גם היוצרים של כל מופעי "אורתו-דה" – ינון צפריר, אבי גיבסון-בראל, שקטי גורודצקי, אפרת הרמלין, ג`וש שגיא ויניב מויאל (ובכמה מההופעות יפעת זנדני-צפריר, שהיא גם המנהלת האמנותית).
את אמירתם האמנותית, ללא טקסט מילולי, הם מבטאים בתנועה, במשחק סוחף, ובעיצוב, וזאת אמירה קולקטיבית מובהקת, וגם כאשר פה ושם יש קטעי "סולו" מבריקים, הם מחוברים וקשורים למכלול המקיף אותם.
הישגם המובהק הוא שבאמצעות הקו האמנותי הזה, המוחלט, הם מצליחים להביא אמירה פוליטית-חברתית ותרבותית גלויה שנעדרת כליל מבימותינו הממוסדות.
זאת אולי איננה הצגה לכל מנוי ולכל ועד, אבל זאת הצגה שנועדה לכל מי שמאמין שתיאטרון ואמנות אינם רק קישוט סלוני אלא מהותיים לקיומה של חברה אנושית.
מטרבין תעלה ב- 8 בספטמבר, ב- 21:00, בהאנגר תיאטרון גשר. לפרטים נוספים
צבי גורן
05/09/2004
:תאריך יצירה
|