הצגה מסוגננת להפליא בסמינר הקיבוצים מטפלת בהלם הקרב ומאתגרת את הצופים בה
מקשה תיאטרלית יצוקה
מכל הנושאים העולים בעקבות מלחמות ותוצאותיהן, הלם קרב הוא האחרון שהייתי מצפה שיועלה בהצגת תיאטרון שמוזיקה, מבנה צורני ותנועה הם המאפיינים הבולטים בה, הנושאים בעול הטקסטים המכאיבים. זה בדיוק מה שקרה בהצגה שביים דליק ווליניץ בבית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים.
את הטקסטים הנוקבים של "כיתת יורים" כתבו נדב פרידמן, שנפצע קשה בקרב וקיבל צל"ש על חלקו, נדב צדקה ועמם צוות השחקנים הצעירים. זו הצגה הנעה על שתי מסילות צורניות: האחת היא זו של קברט ספרותי-תיאטרלי, שבו יש תפקיד מרכזי לפזמונים מוכרים יותר מתוך הארון של שירי הזיכרון ושירים חדשים שנכתבו על ידי פרידמן, צדקה, אילון רוקח ורענן פז שאותם הלחין במיוחד ארקדי דוכין, שאף שר אחד מהם. מכלול המוזיקה, בעריכתו המצוינת של אלדד לידור, ובתוספת מוזיקה חיה שמנגן אריאל כהן, ובהכנה הקולית של ליעד זהבי ושוש רייזמן, הופכת למנוע המאפשר להצגה לזרום ברצף שעומתו גוברת מקטע לקטע. המוזיקה היא גם המנוע של המסילה האחרת, הפיזית, שעליה נעה ההצגה הבנויה במהלכים של משחק הטטריס, שאותו מדגישים התפאורה המדויקת שעיצבה נאוה שטר, והתנועה שעיצבו גליה פרדקין ועידית סולאז` בתוך נתיבי התאורה של מאיר אלון.
ווליניץ איחד את כל הגורמים האלה למקשה תיאטרלית יצוקה. ואני משתמש במילה הזאת במודעות מלאה להקשרים הנלווים אליה. הסגנון החריף, המדויק והישיר פועל את פעולתו לעתים כליטוף מצמרר, ולעתים כמכת אגרוף משחררת צעקת כאב, והסיפורים האישיים, הפרטיים, הופכים למסכת מורכבת שאומרת כי זה לא היחיד אלא הכלל, לא החייל הבודד אלא הצבא כולו, המדינה כיצור חי שלם הם שלקו בהלם קרב, המחלחל בתוכנו גם אם איננו מודעים לו. בכך ווליניץ מוכיח את עצמו כתלמיד נאמן של נולה צ`לטון, שאצלה עשה את צעדיו המשמעותיים הראשונים כשחקן, וממשיך מצוין של מסורת ההצגות של בית הספר לאמנויות הבמה בראשותו של איציק ויינגרטן. הצגות שעשויות מחומרים אנושיים לוהטים מבעד לפריזמה אמנותית ייחודית.
לרשותו של ווליניץ עמדה כיתת תלמידים איכותית שמרביתם שירתו ביחידות נבחרות בצה"ל. כולם נושאים את עול העבר שחוו, כולם מנסים להשתחרר מכובד המשא, עד שמגיע רגע שבו הכל שב ומטלטל אותם, מחזיר לחיים כואבים את הטראומה האישית. בהצגה הזאת הם מצליחים להתיך את העברה והזעם שבתוכם למשחק משובח. דניאל סבג, כמארח של ההצגה, אריאל כהן כליצן המלווה בחיוכו הנבוך את הדברים הרציניים מוליכים את ההצגה מתחילתה ועד סופה במיומנות מרתקת. לשניהם יש גם את רגעי הגילוי האישיים של דמויותיהם, והם עושים זאת למופת. אתם ורד רגב, המעטרת בקולה החם את המעברים המוזיקליים. אלעד אטיאס ואילון קורח מצוינים כזוג חברים שדופקים ראש על הבר, וכן גם מיטל כרמלי כלוחמת שהקרב מעלה טראומת ילדות קשה, רענן פז, דניאל שמשוני, יניב חן, נדב צדקה כחובש קרבי מסויט ונועה הופשטטר כאשתו – כל אחד והסיפור שלו או שלה. וכל אחד ואחת מהם במשחק איכותי.
לסיכום: "כיתת יורים" היא מסוג ההצגות שצריכות להישאר על הבמה לאורך ימים. אני מקווה שכך גם יהיה.
03/05/2009
:תאריך יצירה
|