פסטיבלים - לא כולל שינה

צבי גורן לא רווה נחת מ"לא כולל שינה" בתיאטרון באר-שבע, והאצבע המאשימה מופנית בעיקר כלפי המחזאית האמריקאית.

מחזה מלאכותי, נוסחאות שחוקות

עונת התיאטרון החדשה נפתחה בשעה קשה, בהצגה החדשה של תיאטרון באר-שבע "לא כולל שינה" מאת המחזאית האמריקאית ליסה לומר. ההצגה עוסקת בשני נושאים ראשיים: אימהות בעידן האמנסיפציה מכבלי המוסכמות ביחס לנשים, והגירה בלתי חוקית.

על פניו, טוב עשה התיאטרון שלא ניסה להעביר את העלילה למקומותינו. לא רק משום שממש לא קשה לראות את מה שקורה כאן בארץ בעניינים האלה ואין צורך להאכיל את הצופים בכפית מלאכותית. די בכך שהתרגום של ערן ריקלין נשמע מכאן ומעכשיו.

אבל התרגום המצוין חושף לא במעט את מה שהיה מתגלה מהר מאוד אגב ניסיון העביר את ההתרחשות למקומותינו: "לא כולל שינה" הוא מחזה מלאכותי, שעלילתו נטולת חיים (גם אם היא עוסקת בחיים), והוא נשען על מסד דיאלוגי מוחצן על פי נוסחאות שחוקות ומוכרות מימי אופרות-הסבון הישנות.

הסיפור מעמת לכאורה בין שתי מערכות ערכים המיוצגות זו כנגד זו באמצעות שני זוגות שסיפוריהם משתלבים זה בזה.

מצד אחד זוג עורכי דין, ננסי וריצ`רד, שעשו "כל מה שצריך" כדי לשפר את איכות חייהם, במחיר משכנתא חונקת, ועתה זה נולדה בתם הבכורה, וכדרכם של אנשים שהקריירה דוחקת בהם הם ממהרים לגייס אומנת-עוזרת, מקהילת המהגרים הבלתי חוקיים מאמריקה המרכזית והלטינית.

האומנת, אנה הרננדז, ובעלה הם הזוג האחר, מהגרים-פליטים מסלוודור למודת המלחמות, שנאלצים להסתיר את העובדה שאין להם אישורי שהייה ועבודה בארצות הברית. אנה גם הביאה עמה מסלוודור את הצעיר בשני בניה, ועליה להסתיר גם עובדה זאת, לצד שאלת מעמדה החוקי, כדי לזכות בעבודה.

כשרונו הטוב של אופיר לא מועיל

פה ושם המחזאית מוסיפה תבלינים מעבדתיים של נצנוצי רגש בין אנה לבין הבעל שכבר שבעה שבועות וחצי לא עשו סקס, או של הערות שוליים מפי שתי מהגרות-אומנות אחרות המספקות לכאורה הפוגה קומית-סטירית לדרמה הגדולה. פה ושם יש גם כמה הצצות אל ה"גזענות" של קהילת המעסיקים – וגם של המהגרים. כדי שהכל ייראה אמין איכשהו היא מכתירה את מאמציה בהתפתחות טראגית , החותמת את המחזה.

התוצאה היא שזהו מחזה מת מראש ובדיעבד, שההצדקה היחידה להצגתו יכולה להימצא אולי בביצוע מדהים שמצליח להפיח בו חיים. אני לגמרי לא בטוח שזה אפשרי, ולצערי הרב ההצגה של תיאטרון באר-שבע רק מחזקת את התחושה הזאת.

חבל , משום שהבמאי אלון אופיר הביא עמו בשנתיים האחרונות יכולות מעניינות לארבע הצגות טובות מאוד שביים - בקאמרי ("מר גרין" ו"פרק ב`"), בחיפה ("בנות @ עובדות") ובבית ליסין ("ריקוד בשישה שעורים"). אך גם כשרונו הטוב, ווגם אמונתו באיכותו של המחזה, לא היו יכולים לחולל את הנס של הצגת תיאטרון טובה.

קה סרה סרה?

התפאורה המצוירת והמביכה של אבי שכווי, רק מדגישה את כשל הכוונה לשעשע, ממש כפי שהטקסט בקושי מצליח לעורר צחוק מקרי פה ושם. התאורה האפקטיבית של אורי מורג, והתלבושות הקורקטיות של אורן דר אינן יכולות להושיע.

מוזרה גם הבחירה של אופיר (המקבל גם קרדיט של עריכה מוזיקלית) לעטר את ההצגה בשיר נושא ישן ומיושן "קה סרה סרה" מפי דוריס דיי, ברקע למשהו שמתרחש, פחות או יותר, בימינו אלה.

המצער מכל הוא שאופיר בחר לביים את ההצגה בדרך מסוגננת לכאורה, של מאפיינים שגרתיים- בתנועה, בהתנהגות או בצורת דיבור, שהן בדרך כלל מלאכותיות ומעושות. רק אדוה עדני בתפקיד האומנת אנה הרננדז מצליחה איכשהו, ובעיצוב מינימליסטי של ה"מוצא האתני" לגעת ברגש ולהפיק מהדמות הדו ממדית גם את הממד האנושי.

קריקטורות בוטות ומוגזמות

אייל רוזלס בתפקיד בעלה של אנה מתנער מהעיצוב ההיספני המעצבן רק בסיום, וגם דני גבע בתפקיד הבעל המעסיק מצליח להתנער ממשחקו הרכרוכי רק בתמונה שבה הוא מגלה רוך כמעט רומנטי כלפי האומנת.

יולי הרגיל מגישה משחק נוקשה בתפקיד ננסי, עורכת הדין שאצה לה דרכה לעבודתה. מאיה מעוז-קפטן ופזית ירון-מינקובסקי מעצבות קריטורות בוטות מוגזמות, בעיקר לצד אורית שר ויעל שרוני, שאינן יכולות לסייע לתפקידיהן הסתמיים.

את הצוות משלימה קבוצה של פועלי במה (ללא קרדיט) שאלון אופיר ייחד תושייה בימתית לתנועתם על הבמה בשעת חילופי התמונות. הוא עשה את זה כבר ב"ריקוד בשישה שעורים", אך מה שהתאים שם לא היה לעניין כאן.

התוצאה הכללית היא הצגה, שכל הכוונות הטובות שהושקעו בה לא יכלו להושיעה ממלכודת המחזה המשעמם והמיותר הזה.

בתכנייה המוזרה של ההצגה נמצא מאמר מעניין פי כמה מאת אלון אופיר, שבו הוא מתאר את מחשבותיו האישיות בנושא הורות וקריירה. חבל שבחר להשקיע את כשרונו במחזה האמריקאי במקום לשבת עם מחזאי משלנו ולבנות על פיו מחזה מקורי, על החיים שלו ושל רבים אחרים כאן, מאז ועד עתה.

למועדי הצגות

צבי גורן