הצגה מעולה בהבימה אינה פותרת את חידת המחזה של הרולד פינטר ואת חולשותיו
הבגידה עצמה אינה חשובה
הדמויות במחזהו של הרולד פינטר, שהועלה לראשונה ב-1978, הן בעל נבגד שבעצמו בוגד, אשתו הבוגדת בו וחשה נבגדת כשהיא מגלה כי בעלה בוגד בה, והחבר הטוב שעמו היא בוגדת והוא למעשה בוגד בחברו. למעשה זו גם תמצית העלילה של המחזה – המתבססת על סיפור אמיתי שאירע לפינטר. מה שמייחד את סיפור הבגידה במחזה הוא שהיא נפרשת לאחור במהלך מחוכם למדי, מהנקודה שבה החבר מתבשר כי הבעל ידע הכל עד לנקודה שבה החל להתרקם הרומן עם האישה.
כאשר המחזה הועלה לפני חמש שנים בדיוק בחאן הירושלמי כתבתי כנגדו ועודני מחזיק בדעה כי הבגידה עצמה לא הייתה חשובה לפינטר. מה שעניין אותו היה המבנה הדרמטי של המחזה - גלגול הפרשה מהסוף שלה אל ראשיתה.כתרגיל בימתי זה עבד פעם, ואפילו כמה פעמים אחר כך אבל לא יותר מזה – המחזה הזה אינו עומד במבחן הזמן. כפי שכתבי גם אז - כיום יכולה להיות רק סיבה אחת להעלות את הבגידה נוסח פינטר והיא שלתיאטרון יש צוות – במאי, שחקנים ומעצבים – שמבקש לחשוף משהו חדש, אחר במחזה.
הבימוי מצוין המשחק משובח
מוני מושונוב מאשר בלי משים את התחושה הזאת בדברים שהוא כותב בתכניית ההצגה שביים עתה בהבימה, ואף משחק בה בתפקיד הבעל: “מהרגע הראשון ראיתי את בגידה כמחזה קלוז-אפ, שהפעולה לא נמצאת בחלל כולו אלא בפרטים הקטנים: עיניים, אצבעות, הטיית גוף, שינויים בזוויות הישיבה... תנועות מינימליסטיות שמספרות על מצבן הרגשי של הדמויות".
ובמידה רבה, מושונוב אכן עומד במשימה שהציב לעצמו. העיצוב הבימתי המצוין של אלכסנדרה נרדי, התלבושות של עינת ניר, המוזיקה של רן בגנו והתאורה של מאיר אלון משרתים היטב את הרעיון שלו, ומשלימים את מהלכי המשחק המעולים שהפיק.
הוא עצמו עושה זאת מצוין כבעל הנע בין קור רצחני לעצב תודעתי, אברהם קושניר בתפקיד המאהב, מתחיל היטב את ההצגה כנבגד עלוב למדי ומסיים אותה מצוין כשושבין שהיין מאפשר לו לחשוף את סוד אהבתו ותשוקתו לאשת חברו, וליליאן ברטו, שיוצרת כמעט יש מאין דמות מרתקת של אישה שמשלמת את מחיר בוגדנותה שלה, אך בעיקר את מחיר בוגדנותם של הגברים שלה. המשולש המעולה הזה מועשר בקטעי העבר שמושונוב ביים כוינייטות משעשעות עם השחקן הצעיר מני פלורנטין שיוצר פסיפס יפה של דמויות קטנות הנעות בשולי הבגידה.