בין הסלון לפאב השכונתי
 
עבור אלדד זיו ויהונתן גפן, ההצגה "ג`וני הלך", העולה בימים אלו בקאמרי, היא ההצגה הרביעית שבה הם עובדים במשותף כבמאי ומחזאי (בהתאמה). ההצגה, העוסקת במחיר הכבד של השכול, עושה זאת מנקודת מבט סאטירית, מלאה בכאב ובהומור סרקסטי, שניכר כי יוצריה מכוונים לא מעט לעצמם, תוך שהם חושפים את בדידותם.
 
משני צידי הבמה מוצגים שני קצוות: פאב שכונתי וסלון משפחתי. ניכר כי תוך כדי אותה חשיפה אישית, הצליחו היוצרים להעביר לבמה תחושה בה החלל החמים והמזמין מבין השניים הוא הבר, שאליו מגיע תכופות גבריאל, מחזאי כושל וקופירייטר, בן למשפחת אצולה ישראלית מפוארת, כשהוא כבר בשלב מתקדם של אלכוהוליזם.
 
גבריאל, בגילומו הנוגע ללב של יפתח קליין, חיי בצל אחיו המת, שנהרג מאש ידידותית במלחמת יום הכיפורים. אט אט נחשפת הטרגדיה המשפחתית, בה תמונת האח המת, שמשחק ארז כהנא, נראית לפעמים חיה יותר משאר בני המשפחה. בעלילה המשפחתית הסבוכה בה אב (יוסף כרמון) שהקדיש את זמנו לפוליטיקה ולביטחון המדינה ולא נשאר לו זמן לביטחון ילדיו; ואם שכולה מקצועית (גאולה נוני), שניהם לא מסתירים את אכזבתם על כך ש"האח הלא נכון מת"; וגליה (שרה פון שוורצה), אשתו של גבריאל שהייתה נשואה לרפאל, אחיו המת, קרן האור של גבריאל היא בטי (אילנה באואר), שחקנית טלנובלות צעירה.
 
"כל ההצגות שלנו מתעסקות במיתולוגיה ישראלית"
 
"מעבר לכל יהונתן ואני חברים", אומר זיו על גפן, שביניהם הפרש של שלוש וחצי שנים לטובת גפן. השניים נולדו בעמק יזרעאל. גפן מנהלל וזיו מקיבוץ גבעות זייד, "לחמנו באותן מלחמות, אהבנו את אותן האהבות, ויש לנו אותה דיקציה. זה המשותף בינינו. יש גם הרבה לא משותף וככה אנחנו ניגשים לעבודה יחד. יהונתן מביא את החומר בצורה מפוכחת ואני מבין את המטען שלו, מטען נרחב כדור שלישי למשפחה ענפה עם דוד כמשה דיין, טרגדיות אישיות שעליהן כתב בספריו ובעיתונות, והרבה שנות עשייה, מ`הכבש השישה עשר` ועד היום".
 
"ההצגה הראשונה שלי עם יהונתן הייתה `נומה עמק` שעסקה במשבר בהתיישבות העובדת בבית לסין, בשנות ה-90, ואחריה `קפריסין` שעלתה בקאמרי והציגה את שנות ה- 70 העליזות ו`פטרה`  שהוצגה אף היא בקאמרי", משחזר זיו, "המשותף לכולן הוא שהן מתעסקות במיתולוגיה ישראלית, במרכאות, והן קירבו אותי ואת יהונתן".
 
"ל`ג`וני הלך` הגענו כשאחד עושה תנועה בפנים והשני מבין. המחזה נכתב לפני הרבה זמן ובשנה האחרונה עשינו עבודת ליטוש על השולחן שלי. במהלך החזרות מעולם לא נהניתי כל כך עם קבוצה נפלאה כזו של יוצרים ושחקנים. היה מן חופש פעולה שכזה, שאם הלכתי הביתה בשש ולאחד השחקנים התחשק לשבת עם המחזאי, או לעבוד עם שחקנים אחרים, זה היה ממש בסדר. הכל היה מאהבה. לא היו מאבקי אגו, לא בין השחקנים לבין עצמם ואחת כמה וכמה לא בין היוצרים. הכל מתוך האמונה בחומר".
 
"מנקודת המבט שלי, `ג`וני הלך` עוסק בפולחן השכול בצורה ישירה וכנה. כל אחד מהשחקנים, הבמאי והמחזאי חשב איך הנופלים היו רואים את השכול, אם הרשות הייתה נתונה בידם ולא בידי הממסד", אומר זיו, "בנוסף, יש פה סיפור אישי של הכותב. אני חושב שמכל המחזות והספרים שיהונתן כתב, כאן הוא נתן את עצמו בכנות וכך גם שאר היוצרים". 
   
"החברה נשרטת ואנחנו נהיים מטורפים"
 
ההצגה מביאה את הפן האנושי, זה שכל אחד יכול להתחבר אליו בנקודות הכואבות של חייו. המחזה אינו כתוב בצורה ליניארית, אלא מביא לבמה את ההיי לייטז` של חייו של גבריאל, במה שנראה כפרק זמן של כשנה או מעט יותר. יחד עם הטרגיות של הסיפור, גפן וזיו משתמשים בהומור ישראלי ישיר ומעט ציני, לעתים קצת בוטה, אך לרוב מתחשב. אמירות של מי שהשלים עם גורלו, אך מתריס כלפי אחרים, שיזהרו מפני עתיד דומה.
 
"לצערנו, להרבה מאוד אנשים במדינה הזאת יש קשר לשכול. למעשה לכולם יש קשר קרוב-רחוק לנושא. אנחנו חיים באותה מדינה, מדברים באותה שפה ובהצגה הדמויות נורא מדויקות. האימא (גאולה נוני) מייצגת את מי שהכי סובל - אלו שנשארו בחיים. כולם נשרטים, אבל מי שסוחב את השריטה הכי עמוקה הוא דווקא האח התאום, ששכל את אחיו".
 
"אנחנו ילדים חורגים של התיאטרון", אומר זיו שאינו רואה את עצמו כחלק מהממסד התיאטרוני, "נהיינו כמו משפחה עם הקבוצה הזו של השחקנים. צברתי בימי חיי הרבה שחקנים שנשארו חברים שלי, אך בקבוצה הזו הפכנו לקבוצת תיאטרון בתוך התיאטרון, לפעמים אנחנו יוצאים יחד ולוגמים מן הטיפה המרה".
 
שם המחזה "ג`וני הלך" לא מדבר רק על וויסקי אלא מכיל בתוכו לא מעט אזכורים תרבותיים:. השם ג`וני הוא למעשה יהונתן; "הוא הלך בשדות", הרומן של משה שמיר שהומחז וגם הוסרט לסרט בכיכובו של אסי דיין, בן הדוד של גפן, שחיבתו לחומרים אסורים ידועה אף היא, וכן לרומן "ג`וני חזר משדה הקרב" סיפורו של חייל ששב משדה הקרב של מלחמת האזרחים קטוע ידיים ורגליים, שהומחז ועלה גם בקאמרי.
 
"אני לא שותה כמי שחווה את הטיפה המרה, בהצגה הם שותים בכמויות", הוא אומר על מוטיב ההתמכרות, "עד לפני שנתיים הייתי מכור לסיגריות. אני קורא על זה מחקרים מה ממכר בשתייה, מה סופרים ופסיכיאטריים אומרים. עכשיו אני קורא את הספר "רוח רעה", בו כל מיני סופרים כותבים על הדיכאון שלהם ומתארים אותו בשפה הבהירה שלהם. רבים טוענים שאין כזה דבר דפרסיה ומלנכוליה, ושזה הכל במוח".
 
"ההצגה הייתה כל חיי בשנה האחרונה", משתף זיו, שבשעת בוקר מאוחרת, לאחר ריצה על הים, סיים את הבראנצ` הבשרי שלו לצידה של כוסית ג`וני ווקר שחור, "תיאטרון הוא דבר ששואב ממך את כל מה שיש ואיך אנחנו אומרים? ההצגה היא כל חיינו לאלה שאוהבים אותנו והיא כמיטב יכולתנו, כמו שכתב הצייר ואן אייק על הציורים שלו. ואני מקווה שאנחנו לומדים ומתקדמים כל הזמן. פרנסה זה לא".
 
"אנשים עוברים אותנו במכוניות ואנחנו הולכים ברגל", הוא אומר, "אני כותב בעט מחזות שלמים. נתתי את זה לגרפולוג, שאמר שאמשיך לכתוב בעט. במחשב אני יכול לכתוב רק את השם שלי ואת הקוד, אין לי כוח להתעסק עם זה, ל-sms אני עונה בהתקשרות. זה למה שאני עושה תיאטרון ומבשל, אלו שני הדברים מדהימים, היחידים שאי אפשר להוריד באינטרנט".
 
"ההצגה היא שלנו", אומר זיו ומסכם: "היא מדברת על המלחמות שלנו, בעברית. זו הצגה ישראלית שנבנתה על ידי ישראלים שנושאים איתם את המלחמות. חלק מהשחקנים, כמו יוסף כרמון, נושאים בליבם את השואה, אבל אנחנו לא מדברים על גיבורים כמו שהציג התיאטרון העברי בשנותיו הראשונות. זו אומנם סאטירה, אבל אין מישהו שיקום ויאמר שאנחנו אומרים משהו שהוא לא חושב. אף אחד לא רוצה לשלוח את הילד שלו למלחמה. כולם אומרים הלוואי שנמצא דרך אחרת, זה קונצנזוס. כמה בעיות גורם אובדן ושכול ומי שבעצם נפגע חוץ מהמשפחה זו החברה. החברה נשרטת ואנחנו נהיים מטורפים. כולם תמימי דעים בעניין הזה".

 
"ג`וני הלך" עולה החלה מהחודש בתיאטרון הקאמרי בתל-אביב. ההצגה הקרובה מתקיימת היום,  14 במאי 2009 ב-20:30 .