סאטירי שלא בטובתו

בריאיון שנתן אלדד זיו לאתר הבמה בסוף השבוע הוא אומר על “ג`וני הלך” מאת יהונתן גפן כי "אנחנו לא מדברים על גיבורים כמו שהציג התיאטרון העברי בשנותיו הראשונות. זו אמנם סאטירה, אבל אין מישהו שיקום ויאמר שאנחנו אומרים משהו שהוא לא חושב".
 
אכן, הגיבורים בהצגה הזאת חלשים במופגן, כך שאי אפשר לטעות ולחשוב שהסיפור שהם נוטלים בו חלק הוא סיפור הרואי. לעומת זאת אינני בטוח שהגיבורים שלו אנושיים כמו "גיבורי" מחזהו של משה שמיר "הוא הלך בשדות" ששם המחזה של גפן מצביע בין השאר לעברו. אצל שמיר החולשות האנושיות של הדמויות בלטו על רקע "גבורת המלחמה" של אותם ימים של קוממיות לאומית.
 
לעומת זאת, אצל גפן הכתיבה הסאטירית מטביעה את הסיפור האנושי. השכול איננו חסין מפני הומור ואש סאטירית, למרות שלא נוח לפעמים לשמוע זאת ולמרות שזה מעצבן את הקונצנזוס. הבעיה היא באיזה שכול מטפלים, ואצל גפן נפלו המחיצות בין ה"לאומי-חברתי" ל"אישי-משפחתי-אנושי". ובכך טמון סוד כישלונו כמחזאי.
 
עלילת המחזה מתמקדת במאבקו של סופר מאפיר בצל אחיו התאום שנפל מאש ידידותית במלחמת יום הכיפורים. הוויסקי הרב שהערה לתוך גופו לא ריפא את החסר והכאב, ואף הרעיל את גופו ואת כבדו, את חייו עם אשתו – שהייתה אהובתו של האח המת – ובתו, ובעיקר עם הוריו: איש המוסד לשעבר ואמו השומרת על נאמנותה העיוורת לשכול ולגבורה. הישועה הרוחנית של האח החי מגיעה בדמות שחקנית טלנובלות שגם שרה מעת לעת בבר שבו הוא מכלה את כבדו בסיועו של ג`וני האדום.
 
האח המת, בגילומו של ארז כהנא,  חי בתמונה הגדולה הקבועה בקיר הקוצים השולט בתפאורה היעילה בפשטותה (בעיצובה של  רות דר. שולי זיו האירה ברגישות). האח המת  עוקב מתוך התמונה אחרי החיים, מדבר אתם, מגיח לעתים מתוך המסגרת, וברגע מסוים נושא כתב אשמה כנגד החברה הזוכרת, כפי שהיא זוכרת באמצעות ימי זיכרון ושירי גבורה כ"פרומו למלחמה הבאה שלכם", בדומה לחנוך לוין ב"את ואני והמלחמה הבאה". המונולוג הזה של האח המת הוא אולי הגפן הסאטירי האותנטי היחיד במחזה, תזכורת לימים רחוקים שבהם הצליף בחרוזיו בחברה שהתמכרה לתחלואיה. 
 
הפרק הסאטירי המביך של ההצגה קשור בעיקר לדמויות ההורים, ומשחקם המודגש של יוסף כרמון וגאולה נוני אינו מצליח לכסות על כך. הסיסמאות הנבובות שעל שניהם להשמיע אינן מחזיקות את הדרמה אלא מגחכות את התמונה שגפן מצייר, ממש כמו הטפת המוסר שחותמת את המחזה. גם דמות האישה בנפרד, ששרה פון שוורצה נהנית כנראה לשחק אותה כהפוגה מתפקידיה הרציניים, איננה עוזרת במיוחד לרעיון הכללי.
 
יפתח קליין אמנם יוצר דמות מסקרנת של התאום החי הנאבק על חייו, תרתי משמע, אך המחזה מאלץ אותו להיות פסיבי בדרמה של עצמו, שהוא מספר לקהל. אפילו התאהבותו הכנה בשחקנית הטלנובלות היא פסיבית עד כדי כך שהצהרת האהבה הכנה שלו אליה נשמעת מלאכותית. וזה בהחלט לא מגיע לאילנה באואר המגלמת אותה בחיוניות ובכנות נוגעת ללב, ובשירה מצוינת של שירי גבורה אמריקניים ושני שירים מקוריים שיוסי בן נון כתב למילים הטובות והכואבות ביותר של גפן במחזה הזה.