בדרך כלל אינני נוהג לערוך השוואות בין הצגות. אבל קורה שיש דווקא מקום להשוואה מסוימת בתחום דרך הטיפול בנושא או בסוג ההצגה, ובמקרה הנוכחי, בזכות צירוף מקרים, אינני יכול להימנע מכך.
המדובר בשתי הצגות שונות שמחברות בין תיאטרון בובות לשחקנים חיים - “הגברת עם הכלבלב" של התיאטרון הלאומי של גיאורגיה, שעלתה השבוע בפסטיבל ישראל, ו"הדיבוק – בין שני העולמות" של שמואל שוחט שהועלה אשתקד במסגרת המחווה של הפסטיבל ל-90 שנות הבימה. נדרשה שנה תמימה עד שהסתייע בידי לצפות בהצגה הזו וכך צפיתי בה שלושה ימים לפני שצפיתי בהצגה האורחת.
משום ששתי ההפקות מרתקות, כל אחת בדרכה, החלטתי לחבר בין השתיים ברשימה הזאת.
צ`כוב מועשר
"הגברת עם הכלבלב" היא עיבוד מורכב, רציני, עם נגיעות של הומור קל, לסיפור הנפלא מאת אנטון צ`כוב. זה סיפור שמתאר מפגש רומנטי מפתיע בין גבר נשוי לאישה נשואה שמגיעים לאתר מרפא ביאלטה. אצל צ`כוב תיאור המפגש והשתלשלותו מתקיים בתודעתם של השניים. יוצר ההצגה מג`ורג`יה, לוואן טסולאדזה, עיבד את הסיפור ללהקה של ארבעה שחקנים חיים ומגוון של בובות מיניאטוריות המופעלות על ידי שבעה בובנאים.
כמה בובות מכפילות את הדמויות שאותן מגלמים השחקנים, בובה אחת מגלמת את הכלבלב של האישה, בובה אחרת מייצגת סוס, ומרבית הבובות האחרות משתתפות בעלילה כאורחים בבית הארחה או כעוברים ושבים או צופים מהצד. במערכה השנייה, במפתיע, הבובנאים עצמם מגלמים, ובחן רב, עוברים ושבים במוסקבה כרקע לפגישתם המחודשת של הנאהבים. בתמונה אחרת הבובנאים אמורים לתפקד כבלתי נראים כמו בתיאטרון השחור, אם כי בגלל בעיית תאורה נוכחותם הייתה ברורה מאוד.
השילוב וההכפלה בין השחקנים החיים לבובותיהם נעשה בעדינות רבה, במעברים חלקים מאוד, ובכמה מקרים ההתרחשות הבובתית הייתה מרתקת במיוחד, כמו המפגש בבית האופרה במוסקבה. משחקם של השחקנים הראשיים היה מצוין, ובעיקר של ניה טוואדזה שהיה מרגש בתפקיד גורוב, הגבר המאוהב עד ייאוש.
עם זאת נותרה בי תחושת רוויה בשלב מוקדם יחסית, שנבעה בעיקר מהתחושה שהעיבוד כולו בא לשרת או להצדיק את השימוש בבובות, ואפילו לנצל את הפוטנציאל הגלום בהן. כך למשל נוצרו מעברים מוזיקליים, עם שירים רוסיים, שהפגינו את יכולות הבובנאים, את התיאום הנפלא בין ידיהם האוחזות בחוטים, ואת האפקטים המרשימים כשלעצמם, גם כשאינם תורמים לעלילה, עמו הדקות הארוכות של תחילת המערכה השנייה.
עם זאת, בעיקרו של דבר, וחרף ההסתייגויות, גברה בי ההנאה מהעשייה התיאטרלית המרתקת של הלהקה האורחת, ואני ממליץ להגיע אל ההצגה האחרונה שלהם הערב.
הדיבוק הצוחק
את גרסתו של שמואל שוחט למחזה "בין שני העולמות" מאת ש. אנ-סקי, המוכר יותר בשמו התיאטרלי-מיתולוגי "הדיבוק" כדאי לראות מכל בחינה שהיא. בגרסה הזאת משתתפים רק שלושה שחקנים שהם גם הבובנאים המפעילים את הבובות המייצגות את הדמויות העיקריות – חנן, לאה ואביה, החתן מנשה והצדיק ר` עזריאל המגרש את הדיבוק – ודמויות נוספות. הבובות של לאה וחנן גדולות, כמעט כמידתם של אילת שדמון פישר ונמרוד אייזנברג המגלמים אותם, ושאר הבובות הן בעיקר של ראשי הדמויות האחרות שאותם הם מגלמים בקולם יחד עם ירון סנצ`ו גושן.
בתחילת ההצגה מוזהר הקהל ונבנית ציפייה כי מדובר במופע אימים, כיאה וכיאות לנושא מפחיד כמו כניסתו של דיבוק לגופה של בתולה. אלא שמהר מאוד מתברר כי שוחט שגם עיצב את הבמה והבובות, ביים הצגה רדופת שד אחר לחלוטין – שד ההומור. לא פרוע, ח"ו, אלא חם ומעורר צחוק נעים ומהנה. סייעו לו בכך השחקנים עצמם, המוזיקאי איתי בן נון, מעצב התאורה יעקב סליב ושני היועצים האמנותיים שלו – אמנון פישר בהנחיית השחקנים, ויעל רסולי בהפעלת הבובות.
שיאה של ההצגה הוא טקס גירושו של הדיבוק מגופה של לאה, ובתמונה הזאת הגיעו כל השותפים להישג נפלא בתנועה ובהומור, ומעל לכל בביטוי הרגש העמוק של האהבה הבוקע דרכם.
שנה עברה מאז הבכורה של ההצגה הנפלאה הזאת, משלנו, בפסטיבל ישראל. ההצגה האורחת השנה, מרתקת ומצוינת ככל שהייתה, חידדה בי את הערכתי לתמצות, לעיצוב ולתפיסה המקורית של שמואל שוחט ושותפיו. הצגה צעירה שאני מאמין כי תמשיך להופיע ולענג צעירים ומבוגרים אוהבי תיאטרון.