כרמן קרה

אם יש אופרה שאי אפשר כך נדמה להרוג אותה, אפילו לא ברכות, ודאי שזו היא "כרמן" יצירתו הגדולה  של ביזה הצרפתי שהעמיד את ספרד של סביליה, הצוענים והטוריאדורים בלב היכל התהילה, ומאז הבכורה בפריז לפני 134 שנים היא לוהטת כל פעם מחדש. מבחינה מוזיקלית דומה שאין לה מתחרה בכמות הלהיטים שאנחנו מזמזמים, שרים, מעבדים ומזייפים. תעשו אותה בת זמננו, תפרשנו אותה פוליטית, והיא תישאר אותה יצירה לוהטת שביצועיה הגדולים מרימים גגות של בתי אופרה, מקפיצים את הקהל המריע אחרי על אריה או דואט או תמונה המונית.
 
אבל זה לא קרה בהפקה העולה עתה באופרה הישראלית, ששורה קטנה בסוף רשימת הקרדיטים מגלה שהיא מבוססת על ההפקה המקורית של פרנקו זפירלי במטרופוליטן אופרה בניו יורק. מהרבה בחינות חיצוניות ידו של הבמאי ג`יי נייטן סמית` ידעה לשמר את רוחו של אשף האופרות, ולא נמנעה מהעלאת סוסים על הבמה. גם התפאורה הזפירלית שהותאמה ועוצבה על ידי ניצן רפאלי הביעה נאמנות לציוריות המוכרת של הבמאי האיטלקי.
 
אבל עד לתמונת הסיום שבה הטנור ניל שיקוף הרטיט לבבות, ולמעט התגובות החמות לאריות של מיכאלה בשירתה החמה של סרינה פרנקויה, הקהל נותר אדיש למדי, ולא בכדי. זאת הייתה כרמן קרה מבחינה מוזיקלית, נטולת אש וגופרית. התזמורת אמנם עשתה את שלה כרגיל, למרות הניצוח היבש של עמנואל ז`ואל-הורנק, והמקהלות שרו ברהיטות, ונטע שיזף הלבישה פלמנקו מעודן על רקדניה, אבל משהו חסר בכל זה.
 
ואולי הבעיה הייתה בעיצוב ובביצוע של דון ז`וזה, הטוריאדור אסקמיו וכרמן עצמה. הם היו תקינים. ניל שיקוף נשמע רהוט וענייני ברוב הזמן, אך רק במאבקו הנואש בתמונת הסיום קולו נעור לחיים מלאים, מרתקים ונוגעים ללב. יוזף וגנר היה אנטי-אסקמיו מהתחלה ועד הסוף. יש לו קול יפה וחזק, אבל מבחינה מוזיקלית ובימתית הוא היה חיוור, בלשון המעטה.
 
אכזבה יחסית הסבה רינת שחם בתפקיד הראשי של כרמן. ברגעים מסוימים במערכה הראשונה ובשלישית היא הביאה לבמה קול מרתק, אבל משום מה היא לא ריגשה, כאילו משהו הפריע לה לתת את עצמה במלואה לתפקיד. התחושה הזאת גברה ככל שהדרמה והטרגדיה של כרמן התפתחו, ובעיקר בתמונת הסיום.