יצירת המחול החדשה של קבוצת דנה רוטנברג בוחנת בדרך מקורית את הזיקה בין התנועה למוזיקה
כל צופה והאוזניות שלו
בהודעה על יצירתה החדשה "נע באוזן" הסבירה הכוריאוגרפית דנה רוטנברג כי היצירה נולדה "מתוך הרצון להוסיף מימד חדש למחול" בין השאר כדי לקרב קהלים ש"טרם התחברו אל המחול העכשווי" ולהפוך את היושבים באולם למשתתפים פעילים, אם לא בריקוד עצמו שעל הבמה, לפחות בקביעת פסקול המוזיקה והאפקטים שישמע תוך כדי הריקוד.
לשם כך מעמידים לרשות כל אחד מדריך שמע, כמו זה המופעל בסיורי מוזיאונים, וזוג אוזניות. בתחילת המופע ניתן הסבר פשוט לדרך השימוש בעזרים האלה, ובמהלך המחול, בין הפרקים יש ארבע הזדמנויות שבהן ניתן לבחור את מה שנשמע. בכל אחת מארבע ההזדמנויות ניתן לבחור אחד משני פסקולים שהוכנו, כלומר יש כ-16 צירופים אפשריים שונים.
הרעיון ודרך מימושו מציבים סימני שאלה מלכתחילה: עד כמה ניתן לקבוע פסקול אישי, משלי, על פי מה שרוטנברג מגדירה כאופציות הקרובות יותר ללבי, ועד כמה בסופו של דבר הפסקול יהיה גם אישי וגם קרוב ללבי. והשאלה שלישית,אולי המסקרנת יותר היא מה הוא בסופו של דבר הפסקול ששומעים הרקדנים באוזניות שלהם, האם הוא זהה לאחת האופציות שהוצעו או שונה מהן.
על שתי השאלות הראשונה ניתן להשיב כי כי הקביעה האישית של "הקרוב ללב" מתחילה בבחירה אינסטינקטיבית, בין שני קטעים המתייחסים לשניים מרקדני הקבוצה. אולי גם כתגובה ראשונית לקטע הפתיחה הקצבי, שבו את המוזיקה יוצרים תיפופי הרגליים של הרקדנים. בהמשך, כאשר הבחירה היא מוגדרת ביחס לסוג המוזיקה, כבר אפשר לדבר על העדפה מודעת, או לפחות על התייחסות אישית. בכל מקרה ונוכח ריבוי האופציות קשה להחליט אם אכן התוצאה הסופית המגיעה לצופה באוזניות היא באמת אישית וקרובה ללב. כי הרי תמיד תישאר התהייה אם אופציה אחרת לא הייתה קרובה ואישית יותר, ואולי דווקא מה ששומעים הרקדנים היה נכון יותר.
מחול פוליפוני רב פנים
כך או כך מדובר בהפקה מורכבת של סאונד מורכב שעיצב גדי רז וערך דודי סופר בתוך הצורך לשמור על סינכרוניזציה בין כל הקטעים כך שהמחול הנרקד יהיה מחובר תמיד למוזיקה ולאפקטים, יהיו אשר יהיו באותו זמן באוזניו של כל אחד מהצופים. מבחינה זו לבדה, לצד התגובה של הקהל, ניתן להגיד שמדובר בהישג מיוחד של דנה רוטנברג שיצרה מחול פוליפוני רב פנים שכל קטע שבו תואם שניים או שלושה קטעי מוזיקה שונים.
זה לא עניין של מה בכך, גם אם בעולם המחול ידועים המקרים שבהם יוצרים מחול לצלילי מוזיקה אחת ומבצעים אותה בהופעות לצלילי מוזיקה אחרת, או מקרים שבהם הרקדנים שומעים באוזניות אלחוטיות פסקול שונה מזה של הקהל. ב"נע באוזן" האתגר כולל גם ניסיון לעצב תנועה שתתחבר נכון לבחירה האישית של הצופה, ולא רק לשיטות העבודה של היוצר ורקדניו.
רוטנברג עיצבה דואטים מעניינים, קטעי סולו מרשימים, וקבוצתיים משוכללים בתנועה שביטאה ניכור, אינטימיות, רכות, עצבנות, פיוס, בריחה ואפילו הומור פנימי. הכוריאוגרפיה נבנתה בתמונות חזותיות ברורות, וארבעת הרקדנים, שותפי היצירה, אושרת בנון, הגר טננבאום, עידן פורגס ויוהנה רוגאן, היטיבו להעביר, כיחידים וכצוות את התזמור הרב קולי ואת הגיוון הרב של הכוריאוגרפיה על רקע עיצוב הבמה של יאיר גוטרמן ובתוך התאורה של יעקב סליב.
בסופו של דבר הרעיון של רוטנברג אמנם הסיט מעט את תשומת הלב מהמחול כשלעצמו אל נושא הסאונד המלווה אותו, אבל אם לשפוט על פי התגובות וההשוואות בין חוויות הצופים בסוף המופע אולי היא בכל זאת הצליחה ליצור גשר מקורי משלה אל המחול העכשווי.
31/05/2009
:תאריך יצירה
|