"מחכים לגודו" – ארבעה כוכבים זוהרים
 
את הביקור שלי באביב בלונדון סיימתי לפני שהגיעה לשם ההפקה המדוברת והמבטיחה של מחזהו הפופולרי ביותר של סמואל בקט,  אבל הסקרנות וההזדמנות לראות את ההפקה זרועת הכוכבים לא הרפו, ובהזדמנות של מחיר מציאה שבתי לשם ליממה אחת שבמהלכה הספקתי לצפות גם במחזה נשכח של פריסטלי וגם במופע מחול של להקת רמבר עם יצירה של כוריאוגרף ישראלי. היה כדאי? בהחלט.
 
במרכז הביקור החטוף הזה עמדה ההפקה של "מחכים לגודו", מחזה שאינני יכול להגיד ששתיתי ממנו לרוויה. הצמא מתעורר מחדש בכל הזדמנות לצפות בוולדימיר ואסטרגון הממתינים לשווא תחת עץ ערום בישימון, שבים ומנהלים את אותן שיחות, מנסים להבין, משתדלים לזכור, וממשיכים לקוות שהפעם, אם לא במערכה הראשונה אז בשנייה, זה יקרה.
 
אין להם מושג למי הם מחכים, הם מכירים רק את עצמם, זה את זה, מכעיסים, מצחיקים, משתעשעים, מתאכזבים ובעיקר קשורים זה לזה בקשר עמוק. הם אינם מתפייטים, אך המחזה של בקט הוא אולי משיאי הפיוט הבימתי. וכאשר אל ההמתנה של השניים חודרים האדון פוצו ולאקי משרתו, ואחר כך כשמגיע הילד שמודיע כי גודו לא יבוא היום אלא מחר – משתדרג הפיוט הבימתי שכה רבות הוגדר כמחזה אבסורד (והוא האב-אב-של-האבסורד).
 
בהפקה הזאת חברו יחד שורת כוכבים מוכרים, אהובים ונערצים. כל אחד עם הישגי עבר נכבדים. ארבעה שמות השחקנים לבדם – איאן מקקלן, פטריק סטיוארט, סיימו קאלו ורונלד פיקאפ – כבר יצרו תזזית של ציפיות. הוסיפו לזה את שמו של הבמאי שון מאתיאס, שכבר ביים בעבר את מקקלן בהפקה האנגלית המקורית של "עקומים" ואחר ב"דוד וניה" וב"מחול המוות" ו"אלדין", ואת שמו של מעצב התפאורה סטיבן ברימסון לואיס, ותקבלו מצע של הבטחות מקצה אל קצה.
 
התוצאה, אפשר לומר, ענתה על הציפיות דווקא משום שהבמאי והתפאורן התייחסו לעובדת השתתפותם של ארבעת הכוכבים בהפקה הזאת, והם בנו הצגה שמתייחסת אל אמני הבמה ואל תרבות התיאטרון. התפאורה עוצבה כבימת תיאטרון שנהרס בהפגזה, והעץ בוקע מתוך קרשיה. משני הצדדים שלוש קומות של תאי תיאטרון ריקים (העתק של התאים של תיאטרון היימרקט המלכותי שהפיק את ההצגה). עולם שחרב? אשליות שנופצו? תרבות שנכנעה למציאות המרה? מה שתרצו, כמו ששקספיר היה אומר.
 
מקקלן וסטיוארט כצמד הידידים הבליטו מאוד את הקשר בין "דידי" ל"גוגו" כפי שהם מכנים זה את זה כבר יובל שנים, והדגישו מאוד את הפן של העבר התיאטרלי-וודבילי המחבר ביניהם. זה איפשר לשני השחקנים הנפלאים האלה להרחיב את מגוון הביטוי הקולי והפיזי של דמויותיהם, ולאפיין את הדמויות בהתאמה למה שאולי גילמו אי-אז כצמד מסוג השמן והרזה, או החכם והשוטה. מקקלן, בתפקיד גוגו היה הרזה והיטיב להשתמש הפעם ברוך מפונק, כמעט מהוסה. סטיוארט הפתיע יותר כדידי בר-הסמכא בין השניים, ובהומור החד שהביא לתפקיד כולל קטע הריקוד המופלא שלו.
 
סיימון קאלו, המוצרט המקורי של "אמדאוס", היה פוצו שכל כולו סיימון קאלו. הוא גילם דמות של אימפרסריו נפוח מאוד, מתפוצץ מאנרגיה במערכה הראשונה, ושבר כלי נוגע ללב במערכה השנייה. לצדו זהר רונלד פיקאפ שמיצה את כל מה שבקט יצר עבור העבד הנרצע לאקי, בשתיקה, בנאום ג`יבריש מטריף, ובריקוד מדליק. 
 
ההצגה ממשיכה לרוץ עוד עשרה שבועות, ומי שמזדמן לכיכר פיקדילי טוב יעשה אם יתקדם וינסה להשיג כרטיס מאלה שבוטלו ברגע האחרון או מאלה שמוצעים למכירה באותו יום.
 
"הזמן ומשפחת קונוויי" – קפיצה זמנית אל העתיד
 
הביקור הקצר איפשר לי להתוודע אל מחזה נשכח של ג`.ב. פריסטלי שנשלף מהמדפים להפקה מרשימה בתיאטרון הלאומי האנגלי. המחזה בעייתי במידה רבה אך עריכה טובה הייתה מבליטה את מעלותיו. פריסטלי העסיק את עצמו בנושא הזמן, ובמחזה הזה ניסה לבטא את הבעייתיות שלו בדרך מקורית.  עלילתו מספרת על משפחת קונוויי, המציינת את יום הולדתה ה-21 של קיי, אחת מששת ילדיה של האלמנה קונוויי. זה מתרחש במערכה הראשונה והשלישית, שמועדן הוא 1919, קצת אחרי סוף מלחמת העולם הראשונה. המערכה השנייה, מתרחשת כעבור 19 שנים ערב מלחמת העולם השנייה, ואף היא ביום הולדתה של קיי, שהיא כבר בת 40 וסופרת מצליחה.
 
המערכה הראשונה מציגה את גלריית הדמויות הגדולה, ופריסטלי מעניק משקל רב במיוחד לעיצוב המאפיינים שלהן, אך מרוב התעסקות בזה הוא מזניח את הלכידות הדרמטורגית לטובת הווי ומנהגים וכאילו רק מניח רמזים למהלך עלילתי סמוי והוא גם נמנע מלהבליט דמות זו או אחרת במיוחד, למעט זו של האם. שני מהלכים לקראת סוף המערכה יוצרים את תחושת הדרמה הגדולה המצפה בהמשך – שובו המפתיע של הבן הצעיר והאהוב מהצבא, וחיזורו של שכן חדש, איש עסקים מהמעמד הבינוני החדש, אחר הבת היפה הייזל. ואז, בעוד המסיבה לכבודה נמשכת, קיי מתבודדת ומתחילה לכתוב משהו, ולפתע היא נעצרת מבועתת כאילו ראתה רוח רפאים או לקתה בהתקף משתק. מסך.
 
זאת תהיה נקודת ההתחלה של המערכה השלישית, הקצרה ביותר. אך לפני כן באה המערכה השנייה שבה ניכרת השפעתו של יוג`ין אוניל על פריסטלי, שלא לדבר על כמה מעמודי התווך של הדרמה היוונית הקלאסית. במפתיע, יש במערכה הזאת כמעט תמצית מסוימת של מחזות משפחתיים אמריקאים מאוחרים יותר כמו "ביבר הזכוכית" ואפילו "אוגוסט: מחוז אוסייג”`. התמונה המשפחתית הצבעונית הפכה להיות קודרת. הבת הצעירה קרול התאבדה, הבן הצעיר מתנכר לאשתו, הבן הבכור תקוע בבית, הבת הבכירה מרירה, ועל סדר היום הצורך למכור את הבית לאחר שנוצלו כל המשאבים הכלכליים לאחזקתו ולקיומה המכובד של האם. הדיון הכלכלי (שנשמע כל כך אקטואלי) הופך להיות מערכת נוקבת של חשבונאות אישית בין כל הנוכחים. המערכה מסתיימת בתהייה על פשר הזמן ומהלכיו.
 
רק מי שהכיר את המחזה קודם לכן היה יכול להעריך את השינוי בין שתי המערכות ולהבין מה פריסטלי עושה. מי שלא הכיר את המחזה הבין מהר מאוד עם פתיחת המסך על המערכה השלישית כי מה שצפינו בו במערכה השנייה היה למעשה מה שקיי חשה פתאום שעתיד להתרחש. המערכה כולה מפענחת את החידה ואת מרכיביה, ויוצרת את התחושה כי זה אחד המחזות המעניינים ביותר של אנגליה בין שתי המלחמות מבחינה דרמטורגית.
 
הבמאי הצעיר רופרט גוד תזמר יפה את משחק הצוות בשלוש המערכות, ובעיקר במערכה השנייה הוא הצליח לעצב דמויות אנושיות, כואבות ומכאיבות, בשתי תקופות גיל שתשע עשרה שנים מפרידות ביניהן. צוות שחקנים מצוין עמד לרשותו ובראשו פרנצ`סקה אניס הנפלאה בתפקיד האם, ובעיקר במערכה השניה, הייטי מונראהאן המצוינת בשלוש המערכות בתפקיד קיי ופול רידי בתפקיד האח הבכור שוויתר על חייו שלו לטובת המשפחה.
 
ההצגה נמשכת עד סוף יולי, וגם כאן ניתן להשיג כרטיסים ביום ההופעה. ותוך כדי כך גם לנסות לראות את הלן מירן הגדולה ב"פדרה" מאת ז`אן ראסין.
 
"להקת המחול רמבר" – פגישה עם איציק גלילי
 
מבחינות רבות הסוכריה של הקפיצה הקצרה ללונדון הייתה המפגש המחודש שלי עם להקת המחול הוותיקה ביותר של אנגליה "להקת המחול רמבר" שעד לא מכבר נודעה בשם להקת הבלט רמבר. היכרותי עם הלהקה נודדת יותר משלושים שנה לאחור, לביקוריה בארץ ואחר כך בסוף שנות השבעים כשעבדתי שם, ואחד מכוכביה היה יאיר ורדי שלנו.
 
הלהקה עברה במשך השנים משברים קיומיים, כיאה וכיאות למוסדות אמנות הנאבקים על קיומם, ולאחרונה חלה תנופה מחודשת ומתכננים להקים לה בית חדש במקום המרכז שלה בצ`יזיק.
 
ביום שבו הגעתי לונדון העלתה הלהקה הרפרטוארית המצוינת ערב של בכורות חדשות.  HUSH של הכוריאוגרף כריסטופר ברוס, שהיה בשעתו מנהלה האמנותי של הלהקה, לצלילי מוזיקה בביצועם של בובי מקפרין ויו יו מה. מחול אסתטי מאוד המתארת משפחת לולייני קרקס במין מסע חרישי של הילד החבוי בתוכנו. היצירה השנייה SCRIBBLING של הכוריאוגרף דאג וארון לצלילי הסימפוניה הקאמרית של ג`והן אדאמס הייתה אנרגטית יותר, אך חסרת ייחוד תנועתי מעבר לריצות ותנופות והנפות שבוצעו היטב על ידי הרקדנים.
 
את הפתעת הערב סיפק הכוריאוגרף הישראלי איציק גלילי, תלמידה של נירה פז ומרקדני להקות בת דור ובת שבע עד שיצא להולנד לפני 19 שנים והתמקם כאחד הכוריאוגרפים המובילים באירופה. במשך שנים רבות ניהל את להקת המחול שלו בכרונינגן, שביקרה  כמה פעמים בארץ, ולאחרונה נבחר להקים את להקת המחול הראשונה של אמסטרדם, שבה 17 רקדנים.
 
היצירה שהעלה בלהקת רמבר היא "A LINHA KURVA” (בקו מפותל) שאותה יצר בסן פאולו, ברזיל לפני ארבע שנים, למוזיקה של כלי הקשה שחיברה קבוצת PERCOSSA מהולנד, המורכבת מארבעה מלחינים נקשנים הפועלים יחד. מה שמאפיין את היצירה כולה היא רוח החירות נושבת מתוכה במסגרת מוגדרת ומדויקת שיוצרת תאורה מופלאה שעיצב גלילי, והנראית כמופעלת על ידי תנועת הרקדנים. המוזיקה והתנועה סוחפות את הרקדנים, במבנים משתנים, בצירופים מגוונים, ובמקצבים סוערים, בדרך כלל, או ליריים קצרים הנותנים הזדמנות לרגעים סולניים, לדואטים או אנסמבלים. יצירה צבעונית מאוד שהקפיצה את הקהל ממקומו בסוף הערב, והתאכזב שלא שבו לרקוד אותה.
 
למעשה הצלחתי לראות אותה פעמיים, בחזרה הכללית אחר הצהריים ואחר כך בערב, ואני כבר ממתין להזדמנות חוזרת לראות אותה. כשסיפרתי על כך ליאיר ורדי הוא בישר לי כי היא אמנם תגיע אלינו בשנה הבאה בביצוע להקה אורחת מקנדה.