במאמר לסיכום העונה היוצאת בתיאטרון הישראלי כותב צבי גורן על שורת הפרויקטים המצטיינים שעשו לו את השנה הנוכחית, שהסתיימה בדרמה הגדולה מהחיים שסיפק התיאטרון הלאומי, דווקא מחוץ לבמה.
כיצד מסכמים עונה שלמה?
אם טענתי אי פעם כי לא קל, אפילו קשה, לכתוב ביקורת על הצגת תיאטרון יחידה, נראה לי כי לא ידעתי עד כמה קשה הכתיבה כאשר באים לסכם עונת תיאטרון שלמה.
הדרך הפשוטה היא לחלק את המאמר לתחומים, ממש כמו בתחרויות נושאות פרסים. מחזאות לחוד, בימוי לחוד, משחק, עיצוב וכיו"ב - בכל תחום לבחור כמה מצטיינים, בולטים, חשובים, מאכזבים וכך הלאה. זה מאפשר איכשהו לסכם - לשוב ולשבח את מי שכבר זכה לכך, לשוב ולהציק למי שכבר נפגע. אלא שאינני חסיד השיטה הזאת, מה עוד שאין לי פרסים לחלק, וגם לא בא לי להצליף במישהו בערב החג.
אסתפק איפוא בכמה ציוני דרך שעשו לי את העונה מתוך כל סך העשייה בתיאטרונים "הגדולים", בפרינג` ההומה והרוחש, בהצגות של בתי הספר למשחק, בהצגות של להקות פריפריה, בפסטיבלים כמו עכו, הצגות ילדים, המחזה הקצר ועוד.
המיוחדים
"תיאטרונטו" של הבימה ו"פותחים מסך" של בית ליסין היו השנה עשירים ומעשירים במיוחד, בתחום המחזה ובעיקר בתחום המשחק והבימוי. אלו הם שני פרויקטים שהם תעודת כבוד לשני התיאטראות.
במתחם העשייה המיוחדת בלטה גם העלאתם של מחזות "קשים" – לפחות לכאורה. יוסי יזרעאלי וגיל שוחט הראו ב- "צור וירושלים" של בית ליסין, מה אפשר לעשות בעזרת קרנות ובעלי הון פרטיים, כפי שמקובל בעולם.
לצדם התבלט גם "פרויקט אלוני" המוצלח של הבימה והחאן, שכלל את "בגדי המלך" בניצוחם של מיקי גורביץ` ודורי פרנס המיתולוגייים ושלישיית המחזות הקצרים בבימוי מסקרן של שלוש יוצרות צעירות - סיגל אבין, קרין סיגל ומור פרנק.
ואם כבר הולכים לעבר, אז אי אפשר שלא להתברך בהעלאה הראשונה בארץ של יצירה מאת המחזאי-המשורר הצרפתי קורניי - "האשלייה", בבימויו של יוסי יזרעאלי. הצגה נפלאה נוספת של תיאטרון החאן הירושלמי הביאה עמה שיבה מבורכת אל מולייר ו"הקמצן" בבימויו של מיקי גורביץ`.
המצטיינים
ומאחר שכבר גלשתי אל שמות הצגות לא אעצור, ואציין את "מירל`ה אפרת" של בית ליסין, בזכות הבימוי של מיכה לבינסון ומשחקה הכובש של יונה אליאן, את "בשני קולות" של גשר בזכות צ`כוב, הבימוי של יבגני אריה, התאורה של אבי יונה (במבי) בואנו, והמשחק של צמד הפלא החדש יחזקאל לזרוב ואפרת בן-צור. ואציין גם את "קרנפים" של תיאטרון נוצר, שהיה ניסיון מעניין של אבישי מילשטיין לעדכן מחזה שפעם עורר התרגשות.
צחקתי היטב היטב עם "קויאר ועדשים" של הקאמרי, שאילן רונן השתולל בה עם צוות שחקנים נפלא בתוך תפאורה מרהיבה של רות דר, ורקדתי בהנאה בכיסא עם מרים זוהר ונתן דטנר ב"ריקוד בשישה שעורים" של בית ליסין ואלון אופיר.
המקוריים
בתחום המחזאות הישראלית אין עדיין הרבה בשורות ונצורות – עוד לא נולדה הדרמה הגדולה, המטלטלת, שכל תיאטרון בכל ארץ מייחל לה כל הזמן.
עם זאת, לא צריך להתבייש במה שנעשה, שעיקרו מבט על עולמנו הפנימי המסוכסך כפי שנשקף בהצגות כמו "מלחמה על הבית" של מיקי גורביץ` בחאן, "משפחת ישראלי" של בועז גאון בתיאטרון חיפה, "התאונה" של הלל מיטלפונקט בבית ליסין (עם לאורה ריבלין הווירטואוזית), "רעב" של עידו בורשטיין (עם אסתי זקהיים הנהדרת) ו"הומלסים" של איציק ויינגרטן ונולה צ`לטון, בתמונע.
עתיד התיאטרון
והיו גם הצגות מסקרנות של בתי הספר למשחק, שכמה מהן זכו להרצה נוספת, מחוץ לכותלי בית הספר, בראשן - "מזריץ`" של איציק ויינגרטן ותלמידיו בסמינר הקיבוצים, שהעניקה חוויה רגשית ומשחקית ייחודית, ושתי הצגות שביימה-כתבה-ערכה יעל רונן - "המדריך לחיים הטובים" בסמינר הקיבוצים (שהבימה ובאר שבע מריצות אותה) ו"שנה טובה הייתה לחקלאים בצפון" בסטודיו של יורם לוינשטיין.
רונן הפכה להיות השם ה"חם" והמחוזר בדור היוצרים הצעירים, והפרויקט הבא שלה, אם יתממש, בתיאטרון הלאומי, יהיה אולי המבחן החשוב ביותר לדרכה. בשלב הזה אפשר לסכם את הצגותיה כניסויים מבטיחים ומעניינים מאוד, גם אם הם בעייתיים כאשר הם נבחנים לפרטיהם.
חידוש חשוב מביא עמו פרויקט "המעבדה" שנפתח בירושלים. ההפקות שהועלו עד כה במספר מצומצם של הצגות (בתקווה שמפיק פרטי יאמץ אותן) מצביעות על פתיחות רבה ביחס לחופש הביטוי של היוצרים הנהנים מחסות המפעל הזה, גם אם ההפקות רחוקות מבשלות.
הדרמה הגדולה
כי כן, מה לעשות שההצגה הגדולה ביותר של השנה שהייתה, הייתה של הלהקה המפוארת של שחקנים, במאים ומחזאים שהתקבצה סביב משרת הניהול של התיאטרון הלאומי הבימה.
אין ספק שאם הייתי יכול להעניק פרס לתיאטרון הסוער והמסעיר, הייתי נותן אותו למחזה האבסורד שהתגלה לנו בסיום העונה. אנשי תיאטרון שאמורים לפרגן זה לזה, לעזור, לעבוד יחד, להיבנות ולבנות, חברו למיניסטרים ולעסקנים, ליחצני-רכילות, לחורצי לשון ולסכינאים, והילכו אימים וטרור, על עצמם, ובעיקר על הקהל.
המערכה האחרונה בדרמה הזאת עוד לא נכתבה, ומותר לנו לאחל לעצמנו שאולי בכל זאת איזה מחזאי אלמוני יתעשת ויכתוב בה את המהפכה הגדולה שהתיאטרון שלנו מייחל לו, בכל תחומיו.
כי כן, אולי באמת זה הזמן לחפש את העתיד במקום להיאחז בעבר.
ולסיכום - האיחולים
ולא נותר למבקר אלא להודות על מה שהיה ולאחל -
שיימצא עתיד התיאטרון שלנו
הפרינג` , בתי הספר למשחק והפסטיבלים יזריקו סמים קשים לעורקי האמנות הנפלאה הזאת
שנתן דטנר יעז בבאר שבע, ושאופירה הניג תגלה נוסחאות חדשות ב"מעבדה"
שמחזאים ישראלים חדשים ימשיכו את דרכם של קודמיהם, שחפרו וניסו, מעדו והצליחו
שאפגוש אצלנו גם את צ`כוב ואיבסן, או`ניל ומילר, סטופארד, פינטר, סופוקלס וסטרינדברג ושקספיר גם ושהקהל ימשיך לנהור אל כל אלה מכל עבר, ובכל מחיר.
ושיסלחו לי כל אלה שלא נקבתי בשמם, שלא השתלחתי במעשיהם או שלא היללתי תפארתם.
ולכולם – שנה טובה ובא לציון שלום.
צבי גורן
14/09/2004
:תאריך יצירה
|