תיאטרון החאן מחזיר לבמה את הפנינה הגדולה של נסים אלוני בביצוע חי, פיוטי ומרתק
המיתולוגיה של התיאטרון
במהלך המחזה הנפלא הזה של נסים אלוני מתואר במאי סרטים, שהוא אחת הדמויות הפועלות מחוץ לבמה ורק קולו נשמע, כמי ש"כבר עשה שלושה סרטים. שלושתם על מלכים, שלושתם כשלונות, אבל כשלונות שפתחו תקופה". דומה שאלוני כתב את המשפט הזה בקריצה עצמית – שקרוב לוודאי כי נולדה במהלך החזרות על הצגת הבכורה של המחזה ב-1963. קריצה שכוונה אל העובדה שזה המחזה השלישי שלו על מלך, אחרי "אכזר מכל המלך", שעשר שנים לפני כן זכה להצלחה יחסית, ואחרי "בגדי המלך", בסוף 1961, שזכה להצלחה חלקית. הנבואה הקורצת התגשמה, וגם "הנסיכה האמריקאית" שאמנם לא זכה להד הראוי לו אצל הקהל הצטרף לקודמיו, ובעיקר ל"בגדי המלך", כראשיתה של תקופה חדשה במחזאות הישראלית הצעירה. משלושתם - “הנסיכה האמריקאית" נחשב למושלם במחזותיו.
בשלושת המחזות, למרות השוני הברור בין הראשון לשני הבאים אחריו, אלוני הביא לבמה שפה עברית עתירת רבדים וגוונים, שנעה בין פיוט נשגב לשפת חולין בוטה. ובשלושת המחזות אלוני טיפל במיתולוגיות – זו של התנ"ך, זו של היוונים, וזו של האגדות. ובתוך אלה במיתולוגיה של התיאטרון. ועוד – בשלושתם הוא טיפל במרד נגד המלך. ואולי המרד שלו עצמו, של אלוני, במלכי התיאטרון שכה אהב.
עלילת המחזה הזה מספרת על מלך גולה אי שם באמריקה הדרומית, שאישה אלמונית מאמריקה, המכונה בתואר הנסיכה האמריקאית, מחליטה לעשות סרט על חייו, ועל מותו, מדי בנו, שיתרחש בתמונת הסיום של הסרט. המחזה מאזכר את הטרגדיה של אדיפוס, את הסיפור של האלה פרספונה, ועוד נושאים שהוא עצמו ישוב ויטפל בהם בהמשך במחזותיו "הכלה וצייד הפרפרים", “דודה ליזה", “הצוענים של יפו" ו"אדי קינג". בכולם הוא נע בין מחוזות הדמיון למחוזות הריאליה, ובכולם השתמש במרכיב המתח, בלשי או דרמטי.
המחזה בגרסתו המקורית, להבדיל מגרסה מאוחרת שכתב כעבור 19 שנים, כתוב לשני שחקנים המופיעים על הבמה ולשלושה קולות מוקלטים. שני השחקנים שעל הבמה מגלמים בעיקר את דמויות המלך ובנו, אך כל אחד מהם נקרא לגלם דמות נוספת. השחקן שמגלם את המלך משחק גם דמות של שחקן אלמוני, שמרוב ניתוחים פלסטיים נמחקה אישיותו, ועליו לגלם בסרט את דמות המלך הזקן. השחקן שמגלם את הבן ישחק בסרט את דמות אביו בצעירותו. כך יוצר אלוני את המשוואה האדיפלית הראשית, המשלימה את המשוואה שהוא יוצר במחזה כאשר המלך ובנו נוהגים לבקר אצל אותה זונה. האב במועדים קבועים, הבן בשאר הימים. התמונה שבה השניים נפגשים במקרה בדרך אליה היא אחת מהישגיו הגדולים של אלוני.
הישג בימתי חדש
הצגת החאן היא הישג חשוב של הבימאי אודי בן משה. הוא עיצב אותה במגע של ריאליזם שמאפשר להבין ולתקשר היטב עם המרכיבים המיתיים והפיוטיים של המחזה ועם העלילה עצמה, על מרכיביה הטקסטואליים והמעשיים. לכאורה נראה כאילו הוא מפשט את כתב החידה, ומפשיט אותה משכבת הפנטזיה, אך למעשה הוא מעצב אותה כך שהוא מדגיש נכון את השכבה האנושית העמוקה, הנסתרת בדרך כלל מתחת לרבדי הפיוט ומשחקי הלשון, ומעלה אותה אל פני השטח במלוא היקפה ומהותה.
משום כך ההחלטה לפשט למינימום את כל מה שנוטה לעבר הפנטזיה והאגדה, החל בתפאורה של סבטלנה ברגר שמסתפקת בקיר אפור של חדר חקירות, שבו מספר הבן על פרשת הסרט, נסיבותיו ותוצאותיו, ובעיקר על יחסיו המורכבים עם אביו, ובכס מלכות מיושן וסוס צעצוע גדול. את תמונות ההסרטה מעצב בן משה בעזרת התאורה הטובה של רוני כהן שיוצרת אקרן דמיוני. התלבושות של עפרה קונפינו יפות, והמוזיקה של קרן פלס המלווה את ההצגה רכה מאוד, ואפקטיבית כנדרש בהתאם לתמונות בחיים ולסצינות המצולמות.
הישגו החשוב של בן משה הוא בעיצוב משחקם של אריה צ`רנר, בתפקיד המלך והשחקן המגלם אותו, ושל אודי רוטשילד בתפקיד הבן המורד. כמלך צ`רנר יוצר דמות קרובה מאוד לזו של המלך ליר, בגוון עדין של טירוף, ובעיצוב מרגש של אהבתו המאוחרת. והוא יוצר דמות עסיסית מאוד, תיאטרלית-קרקסית, בתפקיד השחקן שבא לגלם את המלך. אודי רוטשילד בתפקיד הבן מגיע בהצגה הזאת להישגו הבימתי הגדול ביותר. הוא מצליח לעצב את הדמות בגיוון קולי ובגיוון פיזי, ושולף עמם בזה אחר זה שכבות של ציניות, אלימות ורוך מזדמן. שניהם יחד מגיעים לשיאי משחקם באותו מפגש בדרך אל הזונה שלהם, ואחר כך בתמונות המסיימות את הסרט שבהצגה, ואת ההצגה כולה.
מעלתה הגדולה של "הנסיכה האמריקאית" בחאן הירושלמי היא בהחזרתה לבמת התיאטרון, ובהזדמנות שהיא נותנת לקהל להתחבר אל עולמו המיוחד של נסים אלוני.
04/06/2009
:תאריך יצירה
|