צבי גורן צפה ביום אחד בהצגת "אויב העם" מנורווגיה ו"הבנאליות של האהבה" מגרמניה
"אויב העם" – יחיד נגד רבים
כאשר הנריק איבסן כתב את "אויב העם" הוא הבין שהמאבק של הרבים והשלטון נגד היחיד והאמת, כפי שהוא מתאר אותו בחיוניות רבה כל כך, ימשיך להתקיים גם הלאה. הוא גם הבין שכלי המאבק הזה יהיו תמיד אלה שהוא מאיר בדייקנות ריאליסטית – שחיתות אישית, שחיתות שלטונית, טיוח, וגם מיקומה של התקשורת בתוך אלה. וכמובן, הוא גם היה רשאי להזהיר מפני המחיר האישי של היחיד שיקום נגד השיטה, נגד הרבים, נגד השלטון. הבשורה שלו כפולה. הרבים הקמים נגד האמת הם בני השכבות האמורים להגו עליה, והיחיד החזק ביותר במאבק הוא בסופו של דבר האיש שיתייצב לבדו מול הרבים ויגן על האמת שלו.
המחזה מתאר בחיוניות רבה מאבק כזה המתרחש בעיירת מרפא קטנה בנורווגיה, כאשר ד"ר שטוקמן, רופא המרחצאות הנערץ, מגלה כי מי מרחצאות המרפא שהוא עצמו יזם את הקמתם נגועים ומסכנים את הבריאות. הוא מבקש לקיים מקצה שיפוצים רחב היקף שימנע את חדירת מי הביוב של העיירה למי המעיינות החמים אך מהר מאוד הוא מגלה כי פרנסי העיר מבקשים להשתיק אותו כדי לא להוציא הון שישתק את המרחצאות, יפגע במוניטין של המקום ובפרנסת התושבים. בראש המאבק ניצב אחיו, ראש העיר ויו"ר הנהלת המרחצאות, שמצליח לגייס לצדו את התושבים, וגם את התקשורת המקומית, ושטוקמן הופך להיות "אויב העם". שטוקמן נשאר מבודד במערכה, כשלצדו רק אשתו ושלושת ילדיו שטועמים את מחיר ההסתה וההתנכלות.
בעיבוד של מרי מואן ורונאר הודנא, שגם ביים את ההצגה האורחת של התיאטרון הלאומי מאוסלו, "תורגמה" שפת המקור הספרותית של איבסן לשפת היום יום בת זמננו, כפי שהסביר לי עמיתי שי בר-יעקב, הדובר נורווגית. גם הבימוי תרגם את הריאליזם האיבסני לתיאטרון בן זמננו, הנשען על תפיסת החלל הריק של פיטר ברוק, ועל שיטת התיאטרון הפיזי והוא משתמש בשחקנים, בגופם כמעצבי הבמה הריקה מתפאורה ואבזרים בגופם ובתנועתם.
בשלב שבו הדרמה מגיעה אל נקודת השיא – האסיפה הכללית של תושבי העיירה - מצטרפת התאורה למאבק המתנהל נגד שטוקמן. תחילה כשהבמה מחשיכה מאוד ורק זרקורים בודדים מאירים, נעים, כמחפשים ומאתרים את האויב המאיים, ואחר כך, בהדרגה באמצעות הורדת מתלה התאורה מטה מטה עד שאיש אפשר לעמוד תחתיו. או אז מתרגם הבמאי את מסקנתו הגדולה של איבסן לאפקט בימתי מרשים שבו הזדקפותו של שטוקמן, ולצדו בני משפחתו, מרימים את המתלה כך שהפנסים שבו מאירים את הצופים באולם.
כל השחקנים בהצגה מצוינים, ובראשם מאדס אוסדאל כד"ר שטוקמן ופר אגיל אסקה, כאחיו פיטר, ראש העיר המושחת. בבימויו של הודנא מודגשת מאוד האהבה, הקנאה והתחרות המחברות אותם ומפרידות ביניהם וגולשות אל הקרע והמאבק הגלוי. מה שמתחיל כשעשוע כמעט ילדותי של שני האחים הופך בהדרגה למאבק דרמטי אלים מרתק.
הערב תועלה ההצגה פעם נוספת בתיאטרון הקאמרי.
הבנאליות של האהבה – יחיד עם ההמון
בצירוף מקרים הגיעה לארץ, כאורחת תיאטרון בית ליסין, הגרסה הגרמנית של "הבנאליות של האהבה" מאת סביון ליברכט כפי שהועלתה בהפקה המשותפת של התיאטרונים של דורטמונד ומונסטר. הגרסה הזאת שונה במידה רבה מהגרסה שהועלתה לא מכבר בבית ליסין, ומדגישה במיוחד את שאלת התנהגותו ותמיכתו של הפילוסוף מרטין היידגר בהיטלר ובנאציזם.
כאשר רואים את המחזה הזה שעות ספורות אחרי הצפייה במחזה של איבסן נוצרת מאליה המשוואה בין שטוקמן והיידגר. האחד שנאבק נגד השלטון ונגד ההמון הנוהה אחריו, והאחר שמעמיד את יוקרתו ואמונתו לרשות השלטון, ומסרב להכיר בשותפותו לפשעיו, ואף לא להתנצל על כך.
את הגרסה הגרמנית ביים הבמאי הוותיק גונתר בייליץ, ועל נקלה ניתן לאתר את נקודות החיבור או את ההבדלים בינה לבין הגרסה הישראלית בבימויו של אבישי מילשטיין. בשורש ההבדל מצויה כמובן זהות קהל היעד של ההצגות. ההצגה מגרמניה, בקצב ובהדגשים הפנימיים בה, מחזקת מאוד את המסר ההיסטורי-פוליטי, לעומת הדגש על המרכיב האישי של גיבורי המחזה - היידגר וחנה ארנדט.
המשחק בהצגה האורחת טוב ובהיר, וראויים לציון מיוחד אנדראס וייסרט כהיידגר המבוגר ואנקה ציליך כחנה ארנדט המבוגרת בתמונת המפגש האחרון והדרמטי ביניהם.
הערב תועלה ההצגה פעם נוספת בבית ציוני אמריקה.
09/06/2009
:תאריך יצירה
|