ההצגה המדוברת ביותר של השנה החולפת מעוררת תהיותיו אחדות אצל צבי גורן , וכן את הערכתו כי מדובר בהישג חשוב ליעל רונן, כותבת המחזה והבמאית.
תוצאה בימתית מרשימה
התגובות הנלהבות המלוות את "המדריך לחיים הטובים" מהצגתו הראשונה בבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים ועד הרצתו במשותף על ידי תיאטרון באר-שבע ותיאטרון הבימה, אינן מרחיקות עדותן מהתוצאה הבימתית המרשימה.
מהר מאוד נחרט בתודעה המסוקרנת של צרכני התיאטרון שמדובר ב"תמונת מצב קודרת של הדור האבוד" (של רונן) או ב"נתח חיים ישראלי כל-כך מרענן" או ב"אמירה פוליטית חריפה וכנה". אלה שלושה ביטויים מתוך הדף ה"מוכר" את ההצגה, שגם משמש לה כתכנייה לעת מצוא.
הגעתי להצגה הזאת באיחור ניכר, ואינני יכול שלא להצטרף לכל המחמאות שהורעפו על צוות השחקנים הצעירים שהתמסרו כליל לתפקידיהם ויצרו בבימויה של רונן הצגה מגובשת מאוד, בתוך תפאורה מצוינת של עינת פלגי, שגם עיצבה את התלבושות, ובתאורה פיסולית של אורי מורג.
כיוון שאין פירוט של התפקידים ומגלמיהם, אינני יכול לציין שמות של השחקנים לפי תפקידיהם. כקבוצה הם מצוינים, וניכר בהם שההופעות הרבות הוסיפו נדבך של עוצמה למשחקם.
דף ההצגה מזהה עבורנו רק "שחקן" אחד – אלון לוטרינגר, שכתב את המוזיקה הנפלאה המלווה את ההצגה, והוא גם מנגן אותה ושר שיר חודר-לב כשהוא מגלם – בנוכחות חזקה מאוד, ללא מילים, את החייל המת, שפרשת הריגתו היא ציר העלילה המורכבת של המחזה.
מתווה מוחצן למצבים נפשיים ופיזיים
ההצגה נפתחת בתמונה החוזרת גם בסיומה: שדר טלוויזיה צעיר ומחורמן וצעירה מחורמנת לא פחות מתפשטים ומתחילים במצווה כאשר הסלולרי מצלצל והבשורה היא כי התרחש פיגוע חבלני בבית הקפה ברחוב טשרניחובסקי 6. השדר, כדרכם של שדרים, נכנס מיד לשידור בלי לברר פרטים, ושולף נוסחאות מוכנות מראש ומוכרות מאוד.
ההבדל בין הפתיחה לסיום הוא בתגובת הקהל לתמונה הזאת בשתי הופעותיה: בפתיחה צוחקים, מזועזעים או לא, ממה שנראה סאטירה בוטה על התקשורת. בסיום ההצגה, אותה תמונה, אך הקהל שוב אינו צוחק. התמונה לא השתנתה, הסאטירה נותרה כשהייתה, ורק מה שלא היה ידוע בפתיחה רובץ כעננה קודרת בחלל האולם.
השימוש החוזר הזה בתמונת הפתיחה כתמונת סיום, ואם תרצו גם להיפך, הניצול של תמונת הסיום הכבדה כתמונת פתיחה קלילה, היא הישג גדול של יעל רונן כמחזאית וכבמאית שהבינה מה היא יכולת התיאטרון לכוון את תגובת הקהל ולשלוט בה לצרכיו.
ברוח הזאת מתרחשות כמה וכמה תמונות אחרות לאורך ההצגה – והמכנה המשותף לכולן הוא הביטוי הבימתי המלא של מחזה, שגם בשיאיו המילוליים ביותר הוא למעשה מתווה מוחצן למצבים נפשיים או פיזיים עמוקים.
המחזה בנוי מתמונות, בדרך כלל קצרות, המעבירות את ההתרחשות בין שורת עלילות משנה, שלכאורה אינן קשורות זו בזו. ראינו את זה בשורת סרטי קולנוע (ע"ע "מגנוליה" ואפילו "השעות") וכשלעצמו אין בכך שום חידוש מהפכני.
האינתיפאדה, האמת והשכול
הנושא המהותי הראשון של המחזה הוא עדות מצמררת של חייל אחרי שירות בשטחי הכיבוש והאינתיפאדה. זה הנושא היחיד שזוכה לביטוי מילולי של ממש, כמונולוג ארוך המפוצל לכל אורך המחזה. הצרה היא שהקטעים הנפרדים משמשים "קטעי מעבר" בין התמונות, ואין להם הד במתרחש בתמונות עצמן (למעט בתמונה די שטוחה המתרחשת בהודו).
הנושא המהותי השני הוא השתיקה והעלמת האמת על תאונת דרכים (נושא שטופל ב"תאונה" של מיטלפונקט), שחייל שנפגע בה כבר נרצח על ידי מחבלים לפני שנדרס. הנושא הזה נבלע בתוך הנושא המהותי הכבד השלישי - השכול וההתגברות עליו למראית עין.
רונן נוגעת בשני נושאים אלה, גם יחד, במעין ליטוף אוהד, אך איננה עוצרת באמת כדי להפוך את התמונות לאמירה נוקבת יותר מזו של כרזה מזעזעת בצידי דרכים. ואם לא די באלה כדי לפרנס מחזה שלם, מוסיפה עליהם רונן, ושוזרת לתוכם גם שאלות כמו זוגיות, בגידה, יחסי אחיות, ובעיקר מדריך לנערה העלובה והבודדה שמחפשת את אושרה ובן זוגה.
התוצאה היא פנורמה של מצבים – מקצתם דרמטיים, מקצתם קומיים, וכמה מהם סאטיריים או בידוריים. כך יוצרת המחזאית מסכת שלמה, בשתי מערכות, שמתרחקת מטיפול שורש בשלושת הנושאים המרכזיים והכואבים שהיא נוגעת בהם.
חמש שאלות על הנייר
בשמה, ובשם שותפיה, מציגה רונן בדף ההצגה כמה שאלות חשובות שאותן ההצגה רוצה לשאול ורוצה להבין, כדבריה:
1. איך זה יכול להיות שהייאוש התפשט פה כמו מגפה, אם כל מה שאנחנו עושים הוא נכון?
2.מהם שורשיה של תחושת אובדן הדרך שמאפיינת את הדור שלנו?
3.למה בישראל 2004 המהפכות הפוליטיות והחברתיות אינן צומחות מתוך הקמפוסים?
4.למה תחושת הזהות והשייכות שלנו חצויה כל כך ומבולבלת?
5.מה המשמעות המצטברת של דור שנולד לתוך מציאות של כיבוש וגדל בתוכה?
חמש השאלות החזקות והראויות לטיפול דרמטי, נותרות על הנייר ואין להן ביטוי של ממש במחזה ובהצגה. לא משום שרונן נכשלה בניסיון לענות עליהן, שהרי לא זאת הייתה כוונתה. אלא משום שבחרה להציג אותן באמצעות "סיפורים עוקפים".
הבחירה הזאת, ככל שהדבר יישמע מוזר, היא אולי דווקא ההצלחה של יעל רונן להעלות על הבמה תהייה עכשווית לקהל הצופים, שבא, צוחק, מתרגש, מתרגז, אולי גם לא מבין, אבל הולך הביתה בשלום, מטלפן לחברים ואומר להם ללכת "לראות את ההצגה החשובה הזאת".
המהלך הזה, במהותו, הוא כיבוש בימתי מושלם. וזה ההישג החשוב והמקורי של יעל רונן, שבנוי על יסודות רעועים כל כך של החברה שבתוכה, למענה ועמה היא יוצרת.
מועדי הצגות
20/09/2004
:תאריך יצירה
|