אורות וצללים בגן קסום

כהרגלו משכבר אוהד נהרין אוהב לחוד חידות כשהוא מעניק ליצירותיו שמות, מתעקש שלא  לפענח אותם, ומרביץ חיוך שומר סוד. והנה אחרי כל השמות הלטיניים או היווניים מתנוסס שם  עברי-ישראלי מפורש כל כך, "הורה", שלא צריך דמיון מיוחד כדי לקשור בינו ליצירת מחול. שם פשוט, מקומי מאוד, חשוף, מתקשר. אבל ההורה, זו שאנחנו מכירים ברגלינו, היא מה שאין ביצירה הזאת. אולי רק ברגע אחד קטן היא נרמזת. רגע חולף מאוד שמפנה מקום לתנועה אחרת, שונה בכל מאפייניה. אם אתעקש לפענח את פשר  השם הזה אני יכול רק לשער כי נהרין התעורר יום אחד, כמאמר הפזמון, עם ההורה ההיא וההיי, ועד שהגיע לאולפן בת שבע והודיע על יציאה אל יצירת מחול חדשה הוא כבר ידע שלא היי ולא הורה.
 
במקומם הוא החליט על יצירה קבוצתית שאת הביחד שלה הוא ישיג דווקא בפירוקו, כלומר כל רקדן ורקדנית יהיו ישות עצמאית, אישית מאוד, שגם ברגעי המפגשים הקבוצתיים, הזוגיים או אחרים, הם ימשיכו לחיות את עולמם הפרטי, מבעד לתנועה המיוחדת לכל אחד ואחד. משימה  לגמרי לא פשוטה, נדירה כשלעצמה בעולם המחול. משום כך נוגעת ללב ומפעימה אותו הצלחתו להגיע אל היעד הזה, תוך עבודה אישית עם כל אחד מרקדני הלהקה – המופיעים בשני הרכבים לסירוגין. 
  

הורה, צילום: גדי דגון
 
ההגדרה המדויקת של היצירה, שאותה מקדיש נהרין לאמו, צופיה נהרין, היא התרחשות בתוך תיבה ירוקה, שאותה ואת התאורה המושלמת הנשפכת לתוכה עיצב במבי, אבי יונה בואנו. לתוך הגן הקסום שיצר הכניס נהרין חמישה רקדנים ושש רקדניות, בתלבושות שחורות או אפורות (עיצבה אנה מירקין), והם כאורות וצללים חולפים, נדחפים, מתרחקים ומתקרבים, ואולי  אפילו קצת מאיימים כאשר הפנסים גם צובעים באדום את כפות רגליהם. 
 
התיבה הירוקה הזאת היא גם אשלייה חזותית, ובסך הכל היא אולפן חזרות עם ספסל ארוך, שעיצב אמיר רווה, שהרקדנים יושבים עליו, מחכים שהכוריאוגרף יקרא להם ל"שיחה" ויבקש מהם להגיד את אשר עם לבם בתנועה. ואחר כך הם כולם מנסים להגיד לו את המשהו הייחודי הזה שהוא מנסה לדלות מתוכם, וכל אחד ואחת "מראה" מה הוא יכול, מה הוא יודע, מה הוא מנסה להגיד. הם חוזרים אל הספסל, ושוב מזנקים כאילו להמשך החיפוש, והמחול גובר בלהט פוליפוני, רב גוונים ועמוס שכבות.
 
תנועה מזוקקת 
 
נהרין שובר להם את התנועה שהם חפצים בה, מחבר אותם בצירופים מפתיעים, מקפל את גופם, מקפיץ אותם על טרמפולינות של הדמיון, מרגיע אותם בתנועה אינטימית ואז שב ומזרים אותם כנהר גועש, עד שלפתע פתאום הם עוצרים, דוממים, כעצים זקופי צמרת. והרגעים אלה שבהם עוצר נהרין את התנועה הם מהישגיו המרשימים ביותר ברמת הביצוע הקבוצתי: דממה שהיא תנועה מזוקקת לתמציתה האטומית. 
 
המחול המרגש הזה, שעוצר נשימה ומרתק את העין, נהנה מפסקול מרתק שעיצב מקסים וואראט, וכולל קטעי מוזיקה נפלאים, יצירות מוכרות מאוד של דביסי, מוסורגסקי, שטראוס, ואגנר, גריג, אייבז ורודריגו בעיבודו המיוחד של אמן הסינתסייזרים היפני איסאו טומיטה, ויצירה נוספת של המלחין היפני ריוז`י איקדה. אוהד נהרין היטיב למזוג את הצלילים הרכים והסוערים, הרומזים או הגלויים, אל הגביעים האנושיים של המשתה המחולי שיצר עבור להקתו וקהלה.


הורה, צילום: גדי דגון
 
ושבח אחרון, אולי החשוב מכולם, לרקדני בת שבע שהרימו את הכפפה שהניח לרגליהם נהרין. כל אחד וכל אחת מהם ראויים לתודה שלו, ולא פחות ממנה לתודה של הקהל.