בוגרי סטודיו יורם לוינשטיין מצטיינים במחזה אנגלי שמחבר סיפור מתח עם דרמה רומנטית וסאטירה
תיבת סודות וחידות
ג`.ב. פריסטלי כתב את "סיבוב מסוכן" ב-1932 והוא הראשון במחזותיו שבהם בנה את העלילה על מסד של זמן: מבחינת המבנה יש קשר ברור בין התמונה הראשונה לתמונה האחרונה, ובכל מה שמתרחש ביניהן יש משחק קבוע בין ההווה, המתרחש מול עיניי הצופים, לבין העבר, שאותו הם נאלצים לחשוף, ואגב כך את הסודות, השקרים, הרומנים והסטיות הגלויות או הנרמזות. הפרסום לקראת הבכורה בלונדון בישר על "בחינה באופי סאטירי של הדור שלאחר מלחמת העולם הראשונה", אך המבקרים באותה עת הפנו את תשומת הלב דווקא למרכיבים הרציניים, לפחות לכאורה, שהם חשיפת הרחשים הנסתרים בחייה של משפחה.
ההצגה בסטודיו של יורם לוינשטיין בבימויה של איה קפלן – ובתרגום קליט מאוד של רבקה משולח - רוקדת במידה רבה על תערובת סגנונות מבלי להכריע איזה מהם הוא המוביל. מבחינה מסוימת זה עובד טוב, להוציא חריגים, ולא מעט דווקא בזכות החיבור של שלוש המערכות לרצף אחד של שעה וארבעים דקות ללא הפסקה, ושוב למעט חריג אחד במעבר אל התמונה האחרונה, וכתוצאה מכך היא מחלישה משהו מהמשחק של פריסטלי בפן מסוים של הדרמה.
העלילה מתארת ערב בבית משפחה של מו"לים המארחת סופרת. בניגוד לקהל, הסופרת כלל אינה מסתקרנת לגבי התרחשויות המתפתחות בין בני המשפחה והיא מסתלקת דווקא כשאלה מתחילים את משחק "אמת או חובה" שלהם, כאשר תיבת סיגריות מוזיקלית שנפתחת הופכת להיות תיבת פנדורה עמוסת כל טוב, ובראשן הטרגדיה של התאבדות בן המשפחה שנחשד בגניבת כסף מקופת העסק המשפחתי. ההפתעות שפריסטלי שולף מתוכן זו אחר זו מתרכזות סביב המתאבד, כמובן, אך הופכות בהדרגה לדרמה אנושית וטרגית של האח, שהוא המארח הפועל כמין שרלוק הולמס המנסה לפענח את הסודות שמאחורי ההתאבדות. בבימויה של קפלן הטרגדיה הזאת מוסתרת לעתים במגעים קומיים ואפילו פארסיים מוגזמים.
יחד עם זאת קפלן הצליחה לעצב הצגה קולחת מאוד, ומשחק משובח למדי של קבוצת התלמידים המסיימים בחודשים אלה את לימודי המשחק בסטודיו. מירב שירום ועוז זהבי, כזוג המארח מצוינים ומצליחים לבנות לא רק את הדמויות ואת הדרמה האישית, האנושית, של כל אחד מהם אלא גם את מבנה הקשר – לטוב ולרע – ביניהם. שירום אמינה מאוד כדמות החזקה במשפחה שיודעת הרבה ובכל זאת מוצאת עצמה פגועה, וזהבי מפתח היטב את התהליך הדרמטי שהבעל עובר ממשחק האמת אל גילויה.
גור פפשקוביץ, כאחיה של המארחת, טוב ונוגע ללב ברגע האמת שלו, אך סביב לזה הוא מוגזם בכוונה – ולטעמי זו טעות של הבמאית – במאמציו להסתיר את מה שאמור להיות סוד אך נראה גלוי למדי מהתחלה בגלל ההיסטריה והמחוות המוחצנות שנקבעו למשחקו. גיל יפרח, כאשתו, שומרת יפה על פרופיל נמוך של משחקה עד לרגע הנכון, שממנו ואילך היא תופסת תאוצה דרמטית עם נגיעה נכונה של פארסה לפני שהאמת שלה מתפוצצת בפני כולם.
הגר דנון, כידידת המשפחה, יוצרת מצוין דמות חידה לכל אורך ההצגה כמי שיודעת למעשה את כל הסודות, וחרף נסיונותיה לעצור את גילויים – כהגנה על סודותיה שלה - מחוללת למעשה את המהומה ונחשפת בעצמה בשיאה. גיא אדלר מדויק מאוד בתפקיד השותף בניהול בית ההוצאה לאור שנגרר בסופו של דבר להיחשפות סודו שלו ושל סודות בני המשפחה. גליה פטילו טובה בתפקיד הסופרת האורחת שיוצאת מהמשחק ברגע שמתחיל להיות מעניין.
יהודית ארנון עיצבה בעזרת נעמה גליקסמן תפאורה מרשימה ותלבושות מצוינות, יעקב סליב עיצב תאורה יעילה מאוד לאווירת המתח, וכך גם אודי ברנר שכתב את המוזיקה שזורמת ברקע.
14/06/2009
:תאריך יצירה
|