הכוונות הטובות של ניקן ניתאי לא הביאו אותו אל היעד המבוצר של הסאטירה
שלוש מכשלות
ההזמנה לבוא אל קברט מוזיקלי בתיאטרון קרוב שבו יושמעו טקסטים של ניקו ניתאי עם מוזיקה של שפי ישי.התקבלה בברכה על ידי. היה לי ברור כי מי שעבר מדבריות רבות מהחממה של התיאטרון הרפרטוארי עד שהגיע אל הבית הנוכחי בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב, יודע למצות את יכולותיו המגוונים במידתיות ראויה, ואם חשקה נפשו בהתנסות של קברט סטירי, ודאי נגלה גם בזה את כשרונו המיוחד.
אלא שכדי לכתוב סאטירה טובה דרוש קצת יותר מהתבוננות בסובב אותנו. סאטירה בעיקרה היא מראה של מציאות עקומה ולא מראה עקומה של מציאות. וכך גם הכתיבה הסאטירית. ככל שהיא פשוטה ועניינית היא מתחדדת ודוקרת. ותמיד תעלה השאלה מי הוא הקרבן. כי בלי לוח מטרה החצים יעופו לעבר יעדים לא מוגדרים. סאטיריקון טוב יידע לאתר נקודות תורפה ולכוון אליהן.
זה לא צלח בידיו של ניתאי וזה הכישלון והאכזבה העיקריים של "איש הרוח, הזונה והליצן", שהעיקרי בהם הוא הטקסט שניתאי כתב כסדרת פזמונים, שהחל בשני בהם וכלה באחרון לוקים בפשטנות רעיונית, מבנית וחרזנית. רק הטקסט הראשון, "לחלום", היה בעל משמעות, כי היה אפשר לשמוע בו קול אישי מאוד של ניתאי משיח על עצמו. אם היה ממשיך את הקו הזה וממקד את כתיבתו לעבר חוויותיו האישיות אולי היה מצליח לבנות מהלך סאטירי מחוכם על אמן בקרב קיומו.
מכשלה שנייה היא המוזיקה של שפי ישי שאיכותה הגבוהה תובעת יותר מנגינת פטישים בפסנתר של רועי שפיגלר, שגם צירף לחן טוב משלו לאחד הפזמונים. אין זה המופע הסאטירי הראשון שמסתפק בפסנתר, אך הפעם הבדידות שלו, וגם הביצוע, חטאו למוזיקה עצמה והדגישו מאוד את כל מה שחסר בקברט הזה.
ומכשלה שלישית, כפולה ומשולשת, היא הבימוי של ניתאי והמשחק של אופיר וייל, ליאור ורוצלבסקי וכפיר ונונו. לא היה רגע אחד של נחת בעניין הזה שהוגש בתפרים גסים, צעקות, התחנחנות מזיעה, תנועה מגושמת (שעוצבה על ידי אחינועם פישר) ושירה בוטה. התלבושות שעיצבה דנה בלזר היו סבירות, למעט זו של איש הרוח, שממילא לא היה ברור מה רוחני בו. רונן בלכר האיר את חלל הבמה שהיה ריק למהדרין, למעט סולם גבוה על גלגלים ושורה קטנה של נורות צהובות. על זה לא מגיע לבלכר קרדיט של "עיצוב חלל במה".
חבל. באמת חבל.