"למה להתעסק עם המוות? כדי לדעת הרבה יותר טוב"
 
"המנטליות של מורי מאוד דומה למנטליות שלי. אני מרגיש מאוד קרוב אליו" אומר השחקן הוותיק יוסי גרבר, שמגלם בהצגה החדשה `ימי שלישי עם מורי`, את דמותו של מורי שוורץ, מרצהו הנערץ מימי האוניברסיטה של מיטש אלבום, עיתונאי ספורט אמריקאי מצליח, שמזניח את חייו האישיים. 16 שנים לאחר סיום הלימודים מיטש צופה באקראי בראיון טלוויזיוני עם מורי, שבו הוא מספר על מחלתו הסופנית. מיטש הנרעש ממהר לבקרו, ומכאן ואילך השניים נפגשים אחת לשבוע, בימי שלישי, בביתו של מורי.
 
אנחנו נפגשים ביום שישי בצהריים בטברנה של גבריאל ביפו, בשוק הפשפשים. יוסי גרבר יושב שם עם איתמר, שמכנה את עצמו "הנכד המאמץ של יוסי", ועם חבורת בליינים ותיקים. גרבר, לפניו כוס בירה,  מדליק סיגריה אחרי סיגריה, עם מעט מדי הפסקות, למי שמעיד על עצמו שעבר ניתוח לב פתוח ואגב כך גם מציין שעבר ארבע השתלות קרנית בעיניו. "הכרטיסייה שלי בקופת חולים מלאה", הוא מעיד בהומור, כמי שכבר ביקר שם בבוקרו של אותו יום.
 
"אני ממשיך לשחק. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה. כל החיים אני עובד בתחביב שלי. יפתח  (קליין, שמשחק את מיטש בהצגה – ל. ג.) אומר לי `אתה כמו ילד קטן, כאילו רק לפני שנה התחלת את הקריירה`. אני מאוד אוהב את הקהל, שצוחק ומתרגש, והייתי רוצה שתיאטרון יהיה תמיד בעל ערך. לא להוריד את המכנסיים מה שנקרא". ואיתמר מוסיף שאת גרבר צריך לראות על הבמה, שם, מול הקהל, הוא מקבל חיות נוספת, מעבר לחזרות.
 
"אני מרגיש מאוד קרוב לדמות של מורי, אני גם מרגיש קרוב ומעורה בעולם של צעירים ואני מבלה איתם. מורי בן 78 ואני בן 76", הוא משתף ומוסיף: "ההצגה הביאה לי המון מחשבות. למה להתעסק עם המוות? כדי לדעת הרבה יותר טוב. אנחנו מאוד יהירים, גאים בעצמנו. ביקור קטן בבית חולים ואתה מגלה מה החיים שווים".

יוסי גרבר ויפתח קליין ב"ימי שלישי עם מורי", צילומים: כפיר בולוטין

רגיש כמו פרפר ומחוספס כמו נייר זכוכית
 
את הספר, שאותו עיבד אלבום עצמו למחזה, קרא לפני כשנתיים. עומרי ניצן והקאמרי קנו את הזכויות על המחזה והתפתח דיאלוג סביב גילום דמותו של מורי. "ראו שאני נורא עסוק. שיחקתי ב`משפחה חמה`, ב`המלט`, ב`אנטיגונה` ב`מר גרין` ועוד, ואמרו לי `הלו, מתי? איך? אתה נורא עסוק`, פחדו שאני אתמוטט.
 
"ראיתי את `שמנה` שביים משה נאור ומצא חן בעיניי, ודיברתי איתו על איך הוא יביים את זה, ביקשתי בקאמרי והבקשה התקבלה. ואז עלתה השאלה אם לשחק את זה עם מיכה (סלקטר) או יפתח. הכרתי את יפתח מעבודה על הסרט `צ`ה צ`ה צ`ה`, שעוד לא יצא ומעצרות יום הזיכרון שהוא כותב. ואמרתי `תבחרו אתם, עם יפתח זו תהיה הרפתקה`. מהרגע הראשון גיליתי אדם ופרטנר נפלא. שחקן בלי אגו ונוצר חיבור מצוין בינינו ועם משה נאור, הבמאי".
 
"היום, ממרום הקריירה שלי", הוא אומר לאחר למעלה מ- 55 שנות משחק בארץ ובחו"ל, "אני יכול לספור את הדברים הנעלים שאני מעריך מאוד בתיאטרון, אחד מהם הוא משה נאור. הוא בא והוריד את כל המניירות שהיו לי במר גרין - פאה, איפור ואמר – פשוט תהיה".
 
ההצגה כוללת דיאלוגים מרגשים וחכמים בין מורי למיטש, על חברות, נתינה ועל המוות הקרב ובא. בחלקים נכבדים מההצגה פונה מיטש אל הקהל ומספר את קורותיהם, טרם ההמחזה, לעתים כאשר מורי נראה מבעד למסך כהה, ממתין לבאות. "הקונספט ברכטייני, יש ניכור על הבמה", מסביר גרבר, "אנחנו מספרים לכם סיפור ולכן אני גם לא נראה במצב של ALS. אני גם די שמן בשביל אחד שמת מזה. אנחנו משחקים משחק ריאליסטי ומבחינת המסגרת - התיאטרון מנוכר. נאור לקח סיכון גדול מבחינת הקהל. למשל, כשרואים את יפתח מנגן, אין לו רמקול מתחת לפסנתר, כמו בדרך כלל, אלא רואים פסנתרן נוסף על הבמה. יש הרבה אומץ לב בבימוי".
 
"אני שייך לשחקנים שחושבים שבלי במאי אי אפשר לעשות תיאטרון. אתה תלוי במאפרת, במלבישה, בפועלי הבמה שאף פעם לא משתחווים וצריכים להחליף תפאורה שלמה ב- 45 שניות, בחושך. הם עובדים יום ולילה. מה מחזיק אותם?", הוא שואל, "שחקן זה חלון הראווה של תיאטרון, אבל יש הרבה אנשים שדואגים שנראה טוב ובלעדיהם לא היינו נראים טוב. כמו הכוריאוגרפית שעשתה את הריקוד הקטן בסוף. תיאטרון לא יכול בלי שחקן, שחקן יכול להיות בלי תיאטרון, אבל בקטן.
 
"בהצגה הזאת כולנו היינו בגוף אחד ונשמנו יחד. מרגישים את התוצאה, יפתח מתקשר אלי, נוצרו יחסים של משפחה. אני חושב שרואים את זה על הבמה". הוא אומר ומוסיף ש"שחקן צריך להיות רגיש כמו פרפר ומחוספס כמו נייר זכוכית. ליפתח יש את זה. הוא מחוספס ורגיש בצורה בלתי רגילה. אני בוכה בגללו. הוא מרטיב אותי בדמעות".
 
לדבריו, ההצגה, שעולה בשיתוף פעולה בין תיאטרון חיפה לתיאטרון הקאמרי, מתקבלת בתשואות בקרב הקהל החיפאי. "אנחנו מרגישים כמו כוכבי רוק. הקהל קם על רגליו להשתחוויה. אנחנו יורדים לחדר האיפור ואני אומר ליפתח `בוא נחזור`. למרות שיש סוף אופטימי, כל כך הרבה בוכים בסוף ההצגה, אני שומע את משיכות האף", הוא אומר ומסביר: "שחקן על הבמה יודע להרגיש את הקהל, אני שומע את השקט. כשאתה שומע שקט, אתה יודע שקנית אותם – הם איתך.
 
"הם לא פותחים את התכנייה כשהם אומרים לעצמם `מעניין מי זה`, כי אז זה לא מעניין אותם. הם גם משתדלים לא להשתעל. לעמוד על הבמה ולהפוך 1,000-800 איש לגוש אחד, אם אתה הופך 80% מהם, זו הצלחה. הם צוחקים יחד, בוכים יחד. זו תחושה מדהימה. זו תופעה שאני מכיר מ`מר גרין`".
 
גרבר מציין שאכן יש דמיון מסוים בין `ימי שלישי עם מורי` ל`מר גרין`. בשניהם יש מבנה של פגישה ביום קבוע בשבוע ובשניהם מתקיים דיאלוג על החיים בין צעיר למבוגר. "גרין היה יותר יהודי ממורי, למרות שהוא יהודי ואני גם עושה אותו יהודי. מורי היה אינטלקטואל, דמות ידועה", הוא עומד גם על הבדלים.
 
בשנת 2000 יצא סרט טלוויזיה, המבוסס על הספר, בגילומו של ג`ק למון ובהפקתה של אופרה וינפרי. הסרט היה אחד מסרטיו האחרונים של למון, שעליו זכה בפרס האמי. "הוא שחקן מצוין, אך הם סחבו את הסרט לכיוון מסחרי על חייו של מיטש בניו יורק. הושפעתי מאיך שג`ק למון לא ישב על הפתגמים מהספר, אלא זה היה חלק מהשיחה. ככה רציתי ומשה עזר לי", הוא משתף.
 
אחרי שאיש מהקהל הרב שיושב בטברנה מבקש לחבק אותו ואומר לו בקולי קולות `אני אוהב אותך יוסי` ומרים כוס לחייו, יוסי נפרד ממני ומבן זוגי בחמימות. לעת ערב הוא ילך לסעודת יום הולדת של אחד מפועלי הבמה בהצגה. הוא הבטיח וזה לא כמו שמישהו אחר לא יבוא. פעולה שמדגימה במעשים את מילותיו של מורי: `כשאתה לוקח, אתה מרגיש שאתה הולך למות, כשאתה נותן, אתה מרגיש חי`.
 
ובאותה רוח, במהלך השיחה הוא אומר עוד משפט שכדאי להנציח: "אני תמיד אומר לשחקנים הצעירים `דברו בקול רם, כדי שגם מי שביציע ישמע אותנו, הם דור העתיד שלנו`".

ההצגות הקרובות של "ימי שלישי עם מורי" יתקיימו ב-24 וב-25 בינואר 2010  ב-20:30 בתיאטרון הקאמרי בתל-אביב.