שומרי הגחלת

בתחילת החודש עלתה ההצגה "בעלת הארמון", או "די מלכה פון פאלאץ" מאת לאה גולדברג במסגרת תיאטרון היידישפיל. ההצגה בוימה על ידי יצחק שאולי ומשתתפים בה ענת עצמון, מירי מאיר, אנדרי קשקר, דורי אנגל ורונית אשרי – אנסמבל המורכב משחקני הלהקה הוותיקה ושחקני הלהקה הצעירה של התיאטרון.

היידישפיל מופיע בימים אלה במונטריאול, קנדה, עם ההצגה "המגילה" (די מגילה) בכיכובו של יעקב בודו, בכיר השחקנים היידישאיים. לאחר שובו, לקראת אמצע יולי, יתחדשו הצגות "בעלת הארמון" –מחזה שנכתב במקור בעברית ותורגם ליידיש.

שחקנית הלהקה הצעירה של היידישפיל, מירי מאיר (32), לא צפתה את גיוסה לשורות שומרי הגחלת של השפה היידית לפני כשש וחצי שנים. לאחר שסיימה את לימודיה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב שיחקה במשך שנה בהפקות פרינג' ובהצגות נוער, עד ש"מצאתי את עצמי עושה אודישנים ביידישפיל, במקום בתיאטרון הרפרטוארי", כדבריה. מאז שיחקה בהפקות רבות של התיאטרון, ביניהן "למה צחקה הכלה", "הקוסם מלובלין", "המגילה" ו"ילדה יפה" לצד ענת עצמון.

ידיעת השפה היא לא תנאי מוקדם לעבודה ביידישפיל?

"ממש לא. אני אישית לא ידעתי מילה ביידיש כשבאתי לאודישנים. הרוב המוחץ של השחקנים הצעירים שהגיעו לתיאטרון לא ידעו את השפה. בחרו אותנו לפי פרמטרים מקצועיים נטו. אחרי שהתקבלתי הלכתי יחד עם עוד שחקנים ללמוד את השפה בקורס מסודר באוניברסיטת בר אילן. את כל השאר רכשתי כבר תוך כדי ההצגות, כשאוצר המילים שלי מתרחב מהפקה להפקה".

בת הערובה של הקונפליקט

איזה תפקיד את מגלמת ב"בעלת הארמון"?

"אני משחקת את לנה, נערה יהודיה שברחה מן הנאצים באחת ממדינות מזרח אירופה, ומוחזקת בתוך ארמון על ידי גראף. הגראף בעצם מצא אותה ביער והציל אותה, אבל מאז הוא מחזיק אותה כלואה בארמונו. המלחמה כבר נגמרה, אבל הוא מסתיר את זה ממנה משום שהוא מאוהב בה ופוחד לאבד אותה. היא שבויה באחד מחדרי הארמון ומדי לילה, כששעון הקוקיה בארמון מצלצל עשר פעמים, היא יוצאת ומבלה עם הגראף.

ענת עצמון ומירי מאיר (צילום: ז'ראר אלון)


"שנתיים וחצי לאחר תום המלחמה מגיעים לארמון ספרן ישראלי ופעילה מעליית הנוער, זאנד ודורה. העניין מתחיל כשזאנד ודורה נאלצים ללון בארמון בגלל סערה שמשתוללת בחוץ. מאז תום המלחמה הגראף מונה להיות שומר הארמון, בשל עזרתו לפרטיזנים, והוא לא מגלה לאיש שכל הרכוש שהולאם בארמון השתייך לו. זאנד ודורה חושדים שהוא מסתיר משהו, ומשם זה מתגלגל".

אלו קונפליקטים מבטאת לאה גולדברג בהצגה?

"הקונפליקט העיקרי קשור לעימות בין העולם החדש, שאותו מייצגים זאנד ודורה, לבין העולם הישן שאותו מייצג הגראף. לנה היא בעצם בת ערובה של הקונפליקט הזה - חוסר המוכנות של הגראף לוותר על הפיאודליות".

וזה רלוונטי גם לימינו?

"בהחלט כן. הקונפליקט בין ישן לחדש קיים בכל מקום תמיד. אבל יש כאן עוד קונפליקט אנושי לא פשוט שקשור בדמות של לנה. היחסים שלה עם הגראף מאוד מורכבים, מצד אחד הוא הציל את חייה, ומצד שני שיקר לה והחזיק אותה כשבויה. היו הפקות של המחזה בעבר ששרטטו את דמותו של הגרף כמפלצת. אנחנו לא רואים את זה ככה, זה פשטני מדיי. המצב ביניהם הוא לא שחור או לבן. קיימת הזדהות של לנה עם הגראף, עם הכולא שלה, ומצד שני כמובן המון כעס".

את לא מרגישה שבחרת לבטא את עצמך בשפה גוססת, שאין לה עתיד?

"היידיש לא גוססת ובהחלט יש לה עתיד. מתוך העבודה בתיאטרון אני רואה איך דור ההמשך, גם ילדים וגם נכדים, מגיע להצגות. יש המון צעירים שמתעניינים בשפה הזו. שרוצים לחזור אליה. יש בית ספר יסודי במרכז תל-אביב, תל נורדאו, שמציע לתלמידים שלו יידיש כחוג בחירה. הילדים של היום משוחררים מהסטיגמה שיש לאנשים בוגרים על היידיש. הם מסתכלים על היידיש כעוד שפה זרה. חוץ מזה שכל ההצגות שלנו מלוות בתרגום".

עם יד על הלב, אם הייתה לך הזדמנות לעבוד בתיאטרון הרפרטוארי, לא היית מוותרת על היידישפיל?

"בשום פנים ואופן לא. היידישפיל הוא שווה ערך לכל תיאטרון אחר ויש לו גם ערך מוסף – הוא אינטימי ומשפחתי ומלא נשמה. אני עושה תפקידים מעניינים ולא פוזלת לכיוונים אחרים. זה תיאטרון שמונע מתוך מסירות ואהבה, ואת זה אני לא אמצא בשום מקום אחר.

"מה שכן, יש לנו בעיה מאוד גדולה שקשורה  לעובדה שעדיין, למרות גודלנו היחסי, אין לנו בית קבוע להצגות. יש תיאטרונים הרבה יותר קטנים שקיבלו בית משלהם, ורק אנחנו כמו היהודי הנודד. זה אולי נשמע רומנטי ופיוטי אבל במציאות זו היטלטלות לא מאוד נעימה".
 
ההצגה הקרובה של "בעלת הארמון" תעלה ביום שני, 11 ביולי ב-20:00 בהיכל התרבות פתח תקווה. הצגות נוספות יעלו בהמשך החודש במרכז רפפורט בחיפה, בתיאטרון חולון, במשכן לאמנויות הבמה באר שבע ובתיאטרון ירושלים.