זמר כריזמטי, אנרגיות מתפוצצות וכאוס של צלילים. עמוס אורן הלך לאיבוד במופע של רביד כחלני
כאוס של קולות וצלילים
העולם, לפחות לפי המידע שיחסי הציבור והסביבה המגוננת של "ימן בלוז" טורחים להעביר, נרעש מהסאונד ומההופעה של הרכב העל הישראלי החדש יחסית. רק בראשית השנה ראה אור אלבום הבכורה של התשיעייה, ששמו כשם הצליל המיוחס לה - בלוז תימני, בתרגום חופשי לעברית.
לפי היומן, המתמלא במועדים ובהופעות ברחבי הגלובוס, הגיחות של"ימן בלוז" לישראל נעשות נדירות ומרוחקות, ולנוכח הדיבור הצפוף והלוהט על החבורה, ניתן לחשוב שמדובר ב"מאסט". אפילו אני השתכנעתי להתייצב לאחת משלוש הופעות סוף השבוע החולף, תוך כדי עבירה על אחד הלאווים שלי - לא לראות בהופעה אמן שטרם שמעתי את האלבום שלו. לא מתווכח עם אחרים. אני, להופעות, מעדיף לבוא מוכן.
טעות גדולה. לו הייתי עושה היכרות מוקדמת עם ההרכב, אותו מובילים הזמר רביד כחלני (הפרויקט של עידן רייכל, "דבקה פנטזיה") ונגן הבאס עומר אביטל (ג'אזיסט ניו יורקי מוביל), שני טיפוסים אקסטרווגנטיים במיוחד - הראשון בלבושו האקזוטי, בשירתו ובהתנהלותו הבימתית, והשני ברעמת האפרו המסוגננת ובלוק הערסוואתי המודע והמצועצע שהוא משווה לעצמו - אפשר והייתי חוסך לעצמי את ההופעה ואת המבוכה. שלי, לפחות.
בלוז הוא אמנם השם, אבל בפירוש לא הז'אנר. במובן הרחב "ימן בלוז" היא מוזיקת עולם - זה השילוב שנוצר בין שירה בתימנית ובערבית, לבין מעטפת מוזיקלית שיש בה חטיבות נשיפה (איתמר בורוכוב בחצוצרה, רעות רגב בטרומבון והדר נויברג בחליל) ומיתרים (הילה אפשטיין בצ'לו, גליה חי בוויולה) מערביות ולב קצבי של נגני הקשה (רוני עיברין ויוחאי כהן) ובאסיסט (שפורט גם על עוד). במובן המצמצם והמחייב יותר הבלוז התימני הוא בכלל ג'אז, כשהחיבור בין כלי הנגינה והנגנים השותפים בו, כמו תרומתם המשותפת ליצירה ולנגינה מעיד מן הסתם.
ואם זה נשמע לכם לא מוגדר, זה אכן נשמע כך בפועל: כאוס (ואולי ג'ונגל, נוכח ההשפעות האפריקאיות והמקצבים השבטיים?) של קולות וצלילים מלאי כוונות טובות, עמוסים עד להתפוצץ באנרגיות, מונהגים בידי זמר כריזמטי, שיש לו נוכחות מהפנטת, קול יוצא דופן וכושר גופני נדיר למנהיגי הרכב.
אבל בלוז? וגם אם תאמצו את ההסבר הדחוק ששורשי הבלוז האמריקאי מוצאת באפריקה - מין עסקה סיבובית שכזאת - תתקשו למצוא את הקשר בינם לבין כחלני, הגאה במוצאו התימני ובמורשת השירה התימנית, כמו גם בינם לבין שירה בערבית או בג'יבריש. אלא אם הראש שלכם יותר פתוח משלי והרגלי ההאזנה שלכם הכשירו אתכם היטב ממני לתמהילים אקספרימנטליים, חסרי גבולות, חופשיים ומשוחררים לחלוטין.
גרוב כן. בשפע. מהרגע הראשון. קצב מדליק, לא חסר. זיהיתי שירה בתימנית, ערבית צפון אפריקאית, כמה מלים בעברית והרבה ג'יבריש. אני יודע שיש שיר אחד בעברית באלבום, "את ואני" שמו, אך לא הגעתי אליו. כי אחרי שהקדשתי 45 דקות לשבעה קטעי שירה ונגינה הבנתי שאיני מבין דבר, שאיני מוצא ניואנסים להתחבר אליהם, שזה משעמם בטירוף ולא מוביל - אותי לפחות - לשום חוויה.
למרות ההצגה של איש אחד, רביד כחלני, ווקאליסט שיעי, כלומר מתאבד, ורקדן נמרץ (ויש לו את זה, בין אם אינטואיטיבית ובין אם למד כמה טריקים), עליי זה לא עבד. ואני יכול רק להסיר את הכובע ולהצדיע בפני אלה שהתחברו לגרוב, קיבלו וייבס ונהנו מהיי, או שרק עשו את עצמם נהנים, מחוברים ומבינים.
זה לא הם זה אני
אני יכול להבין קהל מתלהב מעבר לים. שבשבילו כל הבלוז התימני הזה הוא משהו אתני, אקזוטי, מוזיקת עולם מרתקת. ולמרות שזה נשמע כמו גימיק מיוחצ"ן כהלכה, מנוהל מצוין ומובל בידי מערך שיווק מיומן, אני מוכן לעשות הנחה גדולה ולומר שזה לא הם, ימן בלוז, זה אני.
בעיקר התאכזבתי מנאומו המפורר, הבלתי מגובש והלא קוהרנטי של כחלני (תוך כדי פריטה על גימברי, כלי מיתר עב-בטן מאפריקה) על דימויה של ישראל בעולם, על החתירה למען האושר ועל התגייסות למטרה טובה של תרומות למען תושבי אפריקה, בכלליות מקוממת, סתם בזבוז של זמן יקר מן ההופעה. כחלני טוב בשירה וזה מה שהוא צריך לעשות. לא לדבר. גם אם זה בנפשו ומאוד חשוב לו, זה מיותר, מכרסם באינטנסיביות (מוקדם מדי!) ומגביר את השעמום.
ההפתעה שלי הייתה דווקא מהאכסנייה. הרהבתי אומץ להיכנס בשערי בארבי ונשארתי בחיים. אמנם הפעילות של אנשי האבטחה למניעת עישון בתוככי האולם - על אף שלט מאיר עיניים ממש בכניסה, שאנשים מעדיפים משום מה לא להבין את הכתוב בו - היא סיזיפית, בלתי נגמרת וחסרת סיכוי, אבל לפחות ניכר שמאמצים מושקעים. ועם זאת, איזה קנס בריא או שניים, ייטיבו עם ההימנעות מעישון במקומות ציבוריים, או להבדיל, יסייעו במלאכת האכיפה.
ימן בלוז בהופעה. בארבי תל אביב. חמישי, 7 ביולי 2011